היעד הושג: 250 אלף שקל גוייסו למימון סדרת טיפולים מיוחדים בחו"ל עבור ורד בירנבאום, מורה בבית הספר הדמוקרטי במודיעין שחלתה בסרטן השד.
לפני מספר שבועות פרסמנו כאן את סיפורה של בירנבאום. היא בת חמישים, נשואה ואם לארבעה, שהחלה את דרכה בבית הספר הדמוקרטי כבר בימיו הראשונים כחלק מצוות ההקמה. במשך שנים ארוכות לימדה דורות של תלמידים עברית וחינוך מיני, והיתה גם חונכת לילדי בית הספר. בשנת 2013 גילתה ורד גוש בשד ומשם התחיל מסע ההתמודדות. "נגעתי והרגשתי. אמא שלי נפטרה מסרטן השד, כך שזה תמיד היה במודעות שלי. יש כאלה שאומרים שהבאתי את זה על עצמי. זה קשה להתמודדות, אבל אני יכולה להתחבר לאמירה הזאת", סיפרה לנו.
לפני שנה חזרה המחלה. ורד עברה ניתוח שני ולאחרונה החל הקמפיין למימון הסכום הדרוש למען יציאתה לקליניקה באירופה באוגוסט הקרוב. מייד עם תחילת הקמפיין התגייסה קהילת ביה"ס הדמוקרטי כולה: מורים, הורים ותלמידים, והחלה בשלל פעולות במטרה להשיג את הסכום. בין השאר איישו תלמידי בית הספר במשך שבוע שלם דוכן התרמה בקניון, הקימו דוכן ממכר עוגות ביער בן שמן, תרמו הכנסות מהרצאות, ערכו הפנינג משפחות פתוח בבית הספר ואפילו הזמרת דנה ברגר והסטנדאפיסטית אלינור סלע תרמו הכנסות ממופעים שלהן.
רחל שטייניץ, ממארגנות הקמפיין, מספרת: "הסכום גוייס מאוד מהר. זה הפתיע את כולנו שהגענו ליעד בתוך פחות משבועיים. זה לא רק אנחנו, חלק מהסכום הגיע מתרומות ישירות לעמותת "חברים לרפואה" שהתגייסה לעניין. דרך ההתרמות שקהילת בית הספר עשתה נאסף סכום של קרוב ל-150 אלף שקל".
איך הייתה ההיענות בעיר עצמה?
"בדוכן בקניון נאספו, בימים החלשים יותר, כמעט עשרת אלפים שקל. בימים החזקים הרבה יותר. וכל זה היה עבודה לגמרי של הילדים. כל יום באו עשרה תלמידים בזמנם הפנוי, לקחו חולצות ופנו אל האנשים שהוציאו מה שהיה להם בארנק. בשבת בה הקמנו דוכן ביער בן שמן ביקשנו קודם לכן מההורים לתרום עוגות ופירות. כשבאנו לאסוף את הכל גילינו כמות עצומה שאנשים תרמו. הסתבר לנו גם שהידיעה על הדוכן התפשטה בקרב קבוצות של רוכבי אופניים ורצים. בשבת עצמה כל מה שהכנו נחטף במחירים סמליים. מדוכן קטן זה הפך להפנינג ובשבוע שאחרי כבר קיבלנו את ההודעה שגוייס כל הסכום הנדרש".
ורד עצמה כתבה השבוע כך: "יצאתי לבקש כסף וקיבלתי אהבה. המון אהבה ולא הבנתי שזאת התרופה עבורי. לאורך התהליך הבנתי איך בחיי אני מקלקלת לעצמי בקולות פנימיים של שיפוט וביקורת, בעיקר על עצמי, ואיך אני חוסמת את האהבה שנמצאת סביבנו ובכל מקום. ואיך אנשים פשוט הפסיקו להיות נחמדים זה לזה במשמעות הכי עמוקה של המילים והצ'אקרה הראשונה, במשמעות של קהילה. ואיך ויתרנו על זה? איך אני ויתרתי על זה? ואיך צריך עוד ועוד תכניות חינוכיות כשבעצם כל אחד ואחת צריך לקחת אחריות על עצמו – לא לקלקל! במחשבה ביקורתית ושופטת, בשפה מנמיכה, בשפה פוגעת. וקלקלתי הרבה רגעים, חסמתי את האהבה שעוטפת את כולנו כל הזמן…הוספתי לחץ ומתח במחשבה שופטת, מנמיכה…
"והיום אני מצליחה לתפוס את עצמי מקלקלת ואז אני אומרת 'אל קלקלי! תני לאהבה מקום', כי המחשבות חייבות תמרור עצור! כדי להצליח להיזכר שעדיף לתת לאהבה מקום…לשמחה, לבריאות, לנדיבות וליצירתיות".
בתמונה מאירועי ההתרמה. "עשרת אלפים שקל ביום 'חלש' בקניון" (צילום פרטי)
