מכל הקלישאות שניתכו על הדחת משה יעלון ממשרד הביטחון בלטה לאוזני אחת, שהגיעה כמובן מ"סביבת ראש הממשלה": "בוגי גילה את משבר האמון רק אחרי שנלקח ממנו תיק הביטחון".
צריך לקרוא שוב את המשפט המדהים הזה כדי להאמין. כי עולה ממנו רק מסקנה אחת – ב"סביבת ראש הממשלה" חושבים שאזרחי ישראל הם מטומטמים מדופלמים. בלי קשר להשקפת עולם אלא רק הבנת הנקרא.
כאשר מדיחים אותך בבעיטה זהו סופו של משבר אמון, לא תחילתו. מסכת היחסים של יעלון ונתניהו התאפיינה בחשדנות קשה מיומה הראשון (כפי שקורה לרה"מ עם כולם) וכידוע לכל, בחודשים האחרונים הגיעה לשיא של מיאוס הדדי. על השולחן ולאור היום. זכותו של נתניהו להחליט כי הוא אינו רוצה יותר ביעלון כשר ביטחון, אבל להאשים את הרא"ל מרעות בכך ש"גילה את המשבר רק לאחר שניטל תיקו" זה נימוק שמעליב גם אינטלגנציה של קוף.
עם כל הכבוד לפרישתו של יעלון והכרזותיו, קשה לי לראות אותו עומד בראש איזשהו מחנה פוליטי בעתיד. ואם יעמוד – יקבל כנראה בעיטה גם בקלפי. אנחנו חיים בעידן שבו נראות המועמד והסאונד שלו הם אלה שמכריעים בחירות. לכן נתניהו מנצח שוב ושוב. לא בגלל עמדותיו (יש כאלה?) אלא משום שהמתמודדים שלו אינם עוברים מסך ומיקרופון והוא כן.
יעלון הוא אסון טלויזיוני אפילו במונחים "חיים הרצוגיים". הגמלוניות וה"בוקיות" שלו, שנתפסים כאיכותיים ואף חינניים כשהוא בתפקיד ביצועי, הופכים אותו ל"בלתי בחיר". אם יפגוש את נתניהו גם בבחירות – זה יעשה ממנו צימעס עוד לפני שריקת הפתיחה.
