מה הקשר בין מימונה מרוקאית לבין אוכל רוסי מסורתי? איך משלבים בין קובה ובורשט? למה הכי מתגעגעים העולים מברית המועצות לשעבר? והאם הם עברו בארץ תהליך "התמזרחות"?
על כל השאלות המעניינות האלו מנסה לענות ד"ר אנה פרשיצקי ממודיעין, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בחוג הרב-תחומי במכללה האקדמית גליל מערבי בעכו. ד"ר פרשיצקי מתמקדת במחקריה בתהליכי הגירה, עם דגש מיוחד על העלייה וההשתלבות של יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל.
למודיעין הגיעה פרשיצקי (48, נשואה+2) לפני 22 שנים. "עליתי לארץ בגיל צעיר עם ההורים שלי, לפני 35 שנים, למדתי פה תואר ראשון בבר אילן ועשיתי דוקטורט בסוציולוגיה. אני עוסקת בנושאים מאוד מעניינים, בין היתר באנתרופולוגיה של יהדות וטקסים. עשיתי דוקטורט על חתונות בחברה הישראלית וחקרתי את התופעה שחילונים לא רוצים להתחתן בחתונה אורתודוכסית ועושים במקום כל מיני טקסים אלטרנטיביים. בדקתי במה הם שונים מהחתונה היהודית הממסדית, וזה נושא מאוד מעניין שעוסק בטקסיות חדשה ובטקסים יותר אישיים. אנשים עורכים טקס ומתאימים אותו לרצונות שלהם ולזהות שלהם".
"בגלל שאני בעצמי עליתי לארץ מרוסיה, כתבתי הרבה על עולים מרוסיה בישראל, על זהות, תרבות, חגים והמפגש עם הממסד האורתודוכסי. יש 40% העולים מברית המועצות לשעבר שהם לא יהודים לפי ההלכה, והרבנות מערימה עליהם קשיים בחתונות, ובקבורה. בגלל שאני עצמי מהגרת אז אני עוסקת הרבה שנים בנושא העולים דוברי רוסית בישראל מנקודת מבט אנתרופולוגית של הגירה. כשהמלחמה התחילה באוקראינה, התחלתי לכתוב על נשים אוקראיניות בישראל".
"רוסיה מרוקאית"
אחד הפרויקטים המעניינים של ד"ר פרשיצקי עסק בתופעת ה"התמזרחות" של העולים דוברי הרוסית. "יש מושג שנקרא דור 1.5", היא מסבירה, "1.5 זה הדור שבין הדור הראשון לשני, אלה שמגיעים בגיל צעיר לארץ החדשה. אני שייכת לדור 1.5 כי עליתי בגיל 14 וחצי. שפת האם שלי רוסית ויש לי עדיין מבטא. יש לזה הרבה יתרונות של עמידה על קו התפר והיכרות עם שתי הקבוצות. בישראל יש קבוצת פייסבוק שקראה לעצמם 1.5. זה הפך להיות מושג פופולרי. יש ביניהם פעילים חברתיים שיוזמים פרויקטים חברתיים, שהמטרה שלהם היא יותר לגיטימציה ויותר קבלה של העולים בחברה הישראלית. הם שינו את היחס לעולים דוברי רוסית וניהלו מאבק חברתי כדי שיכירו בבעיות שיש להם ויכירו את התרבות והזהות שלהם".
"ידוע שרוב העולים בשנות התשעים התיישבו בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל", היא מסבירה, "ברית המועצות התפרקה והם באו בלי כסף ועזבו את הכל שם. המדינה נתנה להם סל קליטה, אבל הם באו בלי אמצעים וחיפשו מקומות יותר זולים לחיות בהם. יצא שרוב העולים הגיעו לפריפריה בצפון או בדרום, או לשכונות היותר זולות. בפריפריה הישראלית יש יותר מזרחים מסיבות היסטוריות, והעולים דוברי רוסית התיישבו שם ופגשו אותם. הרבה מהגרים עוברים תהליך של הטמעה בסביבה חדשה. העולים האלה גדלו בפריפריה מזרחית וחלקם נטמעו בסביבה המזרחית. זאת תופעה מרתקת של שתי תרבויות כל כך שונות. יש נשים דוברות רוסית שמגדירות את עצמן כ'רוסיה מרוקאית', שמבשלות אוכל מרוקאי, שומעות מוזיקה מזרחית ונשואות לבן זוג מזרחי".
כחלק מהמחקר שלה היא ראיינה עולים שגדלו בפריפריה. "הם אמרו לי: 'התחלנו לשמוע מזיקה מזרחית כי זה מה שהכרנו ושמענו. מגיל צעיר נחשפנו לאוכל מזרחי, טעמנו וככה התאהבנו באוכל הזה. ראינו שהמשפחות המזרחיות הן מסורתיות שעושות קידוש, הולכות לבית כנסת, צמים ביום כיפור ושומרים את כל החגים'. בני דור 1.5 סיפרו שבאותה התקופה ההורים שלהם עבדו קשה, והם ראו את המשפחות המזרחיות כמשפחות חמות ומשפחתיות וכמודל חיקוי. הם הוקסמו מהם ורצו את זה כי להם לא היה, בגלל משבר ההגירה והעלייה. אנשים סיפרו לי שהם גדלו בשנות התשעים והמזרחים היו מבחינתם מודל לישראליות. הם לא הכירו אשכנזים בכלל ופגשו אותם רק יותר מאוחר".
עם זאת, ההטמעה בחברה המזרחית לא עברה תמיד חלק. "זה אמביוולנטי", היא אומרת, "מצד אחד הם הוקסמו וראו את היתרונות, ומצד שני הייתה דחייה והרבה קונפליקטים. צחקו עליהם ואמרו להם: 'אתם רוסים', 'אתם לא יהודים', 'אתם אוכלים חזיר'. זה היה תהליך מורכב, מצד אחד רצון להיטמע ומצד שני דחייה. המזרחים לא תמיד קיבלו אותם. היו חרמות, צחקו עליהם והיו כינויי גנאי. הילדים גם חוו דחייה במיוחד סביב הדת. התפיסה הממסדית האורתודוכסית לא מכירה ביהדות שלהם. סביב זה היו הרבה קונפליקטים ודחייה. למשל, במגדל העמק פתחו מעדנייה רוסית ושרפו אותה".
לצד ההיטמעות בחברה הישראלית והתרבות המזרחית, מספרת ד"ר פרשיצקי כי היה גם נתיב נוסף של חזרה לשורשים הרוסים. "אפשר לתאר את זה במושגים של היברידויות", היא מסבירה, "אפשרות לשלב בין כמה סוגי זהויות – גם רוסית וגם מזרחית, וזה בסדר. בנושא של האוכל למשל, מצד אחד הם אוהבים את האוכל של הבית מרוסיה, אבל הם גם אימצו את המטבח הישראלי והמזרחי. אפשר ללמוד על זה הרבה מקבוצות הפייסבוק של העולים. אלו קבוצות מאוד גדולות, עם עשרות אלפי חברים, והם כותבים שם בעברית על החיים, על אוכל ועל זיכרונות עלייה וכל מה שחווים. מתברר שאנשים מדור 1.5 שעלו בשנות התשעים מאוד התביישו באוכל של ההורים שלהם. הם חוו את הדחייה מצד החברה כלפיהם והתביישו באוכל של הבית. היום, אחרי שהם שלושים שנה פה ונטמעו בחברה הישראלית, שירתו בצבא, התחתנו ועברו תהליך, הם גאים באוכל שלהם. האוכל זה הנוסטלגיה וטעם של ילדות. העולים שחיים פה שלושים שנה אומרים שהם גאים באוכל של הבית ולא מתביישים בו".
כידוע, האוכל שהביאו עימם לישראל המהגרים מארצות ברית המועצות לשעבר התבסס על ההיצע המצומצם למדי שהיה שם בתקופת השלטון הקומוניסטי. "היה הרבה תפוח אדמה, הרבה סלק והרבה כרוב", היא מסבירה, "לא היו פירות וירקות, לא היו הרבה תבלינים והאוכל היה מאוד פשוט עם מלח, סוכר ופלפל. אלו כל התבלינים שהיו. אכלנו הרבה תפוחי אדמה ודגים כי זה מה שהיה לנו. יש סלט מפורסם עם תפוחי אדמה, גזר, אפונה, נקניק והרבה מיונז. בשביל אנשים הסלט הזה הפך לסמל של ילדות. זה מה שהם אכלו בילדות, או דג מלוח עם תפוח אדמה. זה אוכל מזרח אירופאי. הרבה כותבים על האוכל הפשוט והטעים של הבית שמזכיר להם טעם של ילדות, ועכשיו הם רוצים לשחזר אותו ומשתפים מתכונים".
