Blink 182-California
את שנות הטיפש עשרה שלי ביליתי בהאזנה בלתי פוסקת של שירי פאנק רוק אנרגטיים ופרועים שמשמעות עמוקה לא הייתה בהם. פאן טהור ופירוק מטענים היה עיקר מטרתה של ההאזנה. הלהקה שהייתה האהובה עליי ביותר הייתה בלינק 182 שהביאה סוג של "טמטום" מתוחכם מהרגע שהגיחה למרכז המיינסטרים בסוף שנות התשעים.
השילוב המנצח של שלושה בני נוער שהכירו בתיכון והחלו לשחרר את האנרגיות שלהם עוד בשנת 1993 (בה גם הקליטו את קלטת הדמו הראשונה שלהם), שלאחר התמכרות קשה לאלכוהול וסמים החליפה ב- 1998 את סקוט ריינור, המתופף וממייסדי הלהקה, בטראוויס ברקר שהפך לאייקון בפני עצמו גם לאחר התפרקות הלהקה אי שם בעשור הקודם. עם למעלה מעשרים מיליון עותקים של שישה אלבומי אולפן ועוד כמה מיני אלבומים וכמובן כמה לקטי להיטים נדמה שלא נשאר לבלינק 182 מה להוכיח לעולם המוזיקה.
ובכן, גם ללא טום דה לונג' הצווחני והנוגה שעזב בשנה שעברה לאחר חילוקי דעות נוספים (כמו אלו שהובילו לפירוק הראשון), כשכעת הסולן/גיטריסט הנוסף לצד מארק הופוס הוא מאט סקיבה (גיטריסט להקת אלקליין) נשמעים "בלינק" כמו לפני שני עשורים, כשהכרתי והתמכרתי לראשונה אליהם. האנרגיות ה"כסאחיסטיות" נשארו במלוא כוחן, המלודיות עדיין מהירות ומזיזות גפיים בתנועות לא רצוניות וכמובן גם כאלה שכן, המילים ונושאי השירים הפכו ליותר עמוקים לדעתי אך עדיין מתחבאים באמתלה של רעש פאנק רוק משובח, כזה שלהקות עכשוויות פשוט לא יכולות להגיע אליו גם בשיא כוחן.
העומק המדובר בליריקה מסווה את עצמו היטב, כנראה כי שלישיית היוצרים הבינה שבכדי להתחבר לדור הצעיר של המאזינים של היום צריך מסרים קצרים ובעיקר משפטים חוזרים ונשנים, אז למה שלא נשיר על העיר לוס אנג'לס (שם החלה הלהקה את פועלה) ושיבתנו אליה כשבפועל גם עושים מחווה לרד הוט צ'ילי פפרס וגם דוחפים יציאה על כמה עיר המלאכים עלולה להיות הרסנית למי שאינו מסוגל לשלוט בעצמו. או דוגמא נוספת רק לכמות החוכמה הנחבאת באלבום "קליפורניה" הם השירים "ציני", "פיכח", "אין עתיד" ו"משועמם למוות" שספק מותחים ביקורת על עולם המוזיקה של היום ובעיקר מעבירים את חוויותיהם של רוקרים מזדקנים שעדיין יש להם מספיק אנרגיות בועטות להקיא על העולם. העיקר שיחייכו ויתנו בראש.
