נהוג לחשוב כי החיה המסוכנת ביותר באוקיינוס היא כמובן הכריש, אולם רבים אינם יודעים כי את התואר הזה נושאים בכלל לווייתני האורקה השחורים-לבנים. מי שמוביל טיולים לחוג הארקטי לצפייה בחיות המיוחדות, ואף שחייה לצידן, הוא אסף פופריטקין, בן 25 ממודיעין, מדריך צלילה וצלם תת-ימי.
בימים אלה מארגן פופריטקין שתי משלחות שיצאו בקרוב לצפון נורבגיה, כאשר בעונה זו מגיעים האורקות ולווייתנים נוספים לפיורדים הקרים של האזור. "אנחנו נכנסים לעומק הפיורדים עם סירה קטנה", הוא מסביר, "וברגע שלהקת אורקות מתקרבת אנחנו משתלבים איתה בנתיב. במידה והן ידידותיות ולא מעמיקות, אנחנו מדוממים מנוע, מחליקים בעדינות מהסירה וצופים במחזה שקורה מטרים בודדים מאיתנו".
על דרכו אל העיסוק בצילום הוא מספר: "גדלתי במודיעין, למדתי בעירוני ג', הייתי בצבא בחיל הים ואני עדיין משרת במילואים. בתקופת הקורונה הייתי עדיין בצבא, ושם התחיל עניין הצילום. למדתי במגמת עיצוב בבית הספר ושם נחשפתי לתוכנות ודברים כאלה, ופשוט התחלתי לפתח את זה. כשהשתחררתי מהצבא המשכתי את העניין של הצילום והתחלתי לצלם עסקים קטנים. הייתי עצמאי, בחור צעיר, צלם. באיזשהו שלב קצת נמאס לי מזה והתחלתי להתגלגל לצילום בסקטור הביטחוני".
"אחרי שהשתחררתי מהמילואים התחלתי לעבוד באופרציות מיוחדות. לדוגמה, אני עובד עבור חברה פרטית באנגולה שבאפריקה, ואני מתפעל להם אופרציה שקשורה לגלישת גלים. אני גם מצלם להם וגם מפעיל ריזורט. שם התחלתי לעבוד לא רק כצלם אלא בלוגיסטיקה מיוחדת ביעדי קיצון. אני עושה את זה כל עונה כבר שלוש שנים. העונה היא בסביבות מאי, אני מקים מחנה באמצע שום מקום באפריקה ומארח קבוצות ישראליות שמגיעות לגלוש שם. אני הנציג היחידי שם, ואני גם מצלם במים את הגולשים ואת המקומיים".
אל האורקות הגיע פופריטקין בדרך לא צפויה. "אבא שלי היה עם דני קושמרו בצבא בחיל הים, ולפני כמה שנים קושמרו תיעד איך הוא שחה עם אורקות. ראיתי את זה ואמרתי לעצמי שכנראה שלא אצליח לעשות את זה בחיים. זה היה נראה לי רחוק מהישג ידי הכלכלי. המשכתי לעסוק באופרציות המיוחדות באפריקה ובארץ בסקטור הבטחוני".
"בפעם הראשונה שעשיתי את זה", הוא מספר, "הגעתי כתייר עם בת זוג. טסנו ללפלנד, עלינו על אוניה ויצאנו למסע לחפש את האורקות. הגשמתי את החלום וזה היה מדהים, וכמובן שצילמתי הכל. חזרתי לארץ ואחרי תקופה הכנתי, בשיתוף החברה שעשיתי איתה את הטיול, סרטון על הטיול. הם אהבו את הסרטון, פרסמו ושיתפו אותו, והוא צבר חשיפה רבה. אנשים בארץ נחשפו לזה ונדהמו, ואז הבנתי שיש פה משהו שאני יכול להנגיש לאנשים בישראל. אמרתי לעצמי שאני בטוח אחזור לשם ואעבוד במשהו כזה כדי לצבור עוד ניסיון".
ובאמת, שנה אחר כך הוא שלח הודעה לבחור הישראלי שמוציא לשם קבוצות ישראליות. "שאלתי אותו אם יש מצב שהוא מחפש חבר צוות למסע", הוא מספר, "נפגשנו, הראיתי לו את הסרטון שעשיתי וגם דברים שעשיתי באפריקה, והוא ענה בחיוב. באותו יום סגרנו את הכל ובאמת טסתי באוקטובר 25' ועבדתי איתו חודשיים וחצי, שזה עונה שלמה של אורקות בנורבגיה".
"פיורד זה בעצם נהר עמוק מאוד שמחובר לים ומוגן על ידי הרים גבוהים מאוד", הוא מסביר, "באוקטובר, מגיעות להקות של דגי הרינג לפיורד, ובעקבותיהם גם האורקות. זה אחד המקומות היחידים בעולם שמותר להחליק מהסירה ולשחות איתם. אנחנו מקפידים על החוקים והכל ידידותי לסביבה. עבדתי עם הבחור הישראלי במשך חודשיים וחצי, צילמתי הרבה, ובאמת הצלחתי לייצר לעצמי חשיפה כצלם. פרסמתי עבודות ברשת שהגיעו למאות אלפי אנשים, ושם הבנתי שזה לא משהו חד-פעמי, שאני אחזור לשם. החלום היה להוביל משהו כזה בעצמי".
כאמור, השנה הוא הצליח להגשים את החלום ויוביל בקרוב שתי משלחות כאלו. "זה עולם מאוד קשה", הוא אומר, "ונורבגיה מאוד יקרה. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, ואני עושה את זה בנוסף לכל העיסוקים שלי. בין לבין אני עובד בהדרכת צלילה, לכן אני יכול להוביל קבוצה כזאת כי צריך מדריך".
מה בעצם עושים שם כדי לראות את האורקות?
"שמים חליפה אטומה, רצוי עם בגדי צמר מלמטה כי קפוא שם. הטמפרטורה בחוץ היא מינוס 30 מעלות ובמים שלוש מעלות, וזה עוד בתחילת החורף. אפשר להחזיק מעמד בקור הזה רק שעה וחצי. המשלחות שלי צפויות להיות בסביבות נובמבר, על יאכטה פרטית, כשבכל קבוצה יש שבעה-שמונה אנשים. מהיאכטה יוצאים עם סירה קטנה לפיורדים ומשתלבים עם האורקות. אם אנחנו מזהים להקה אנחנו מחליקים מהסירה ומשתלבים איתם ללא הפרעה. אם הם ידידותיים ושמחים אנחנו משתלבים איתם ורואים אותם לידינו חולפים ואוכלים. התנאים קשים והראות לא טובה, בעונה הזאת בקושי אור יום, יש שלוש שעות אור, אבל זה היופי. יש לנו יאכטה עליה אנחנו ישנים, עם סירת גומי קטנה שאיתה אנחנו יוצאים כל יום להפלגה של ארבע שעות. בשעתיים הראשונות מרגישים בסדר ונכנסים למים, ובשעתיים הבאות זה מאוד קשה, אז חוזרים ליאכטה, מתחממים ועושים מקלחת חמה. המסע נערך במשך שבוע והוא כולל טיסות, הפלגה, קצת ביקור בעיר וצפייה בזוהר הצפוני".
לא מסוכן להתקרב לאורקות?
"אין לנו מגע איתם. אנחנו שומרים מרחק, נותנים להם להתקרב אלינו, אבל אנחנו לא רודפים אחריהם. אין שום מקרה מתועד שאורקות תקפו בני אדם בטבע".
