"לוק". תסריט ובימוי: סטיבן נייט. שחקנים: טום ארדי, אוליביה קולמן, רות ווילסון, אנדרו סקוט, בן דניאלס. אנגליה, 2013. 85 דקות. 4 כוכבים
מבין כל סרטי החדר הסגור – כלומר אלה המתרחשים ברובם בחלל קטן, בין מספר מצומצם של אנשים, והדרמה טמונה באינטראקציה ביניהם ("גט" למשל) – "לוק" הוא ככל הנראה הדחוס ביותר שראיתם. 85 דקות שהוא מתרחש בחלל קטן אחד, שהוא אפילו לא חדר אלא תא נהג של מכונית, והוא לא יוצא ממנו להוציא שוטים בודדים של כביש. את הגיבור איוון, בגילומו המופתי של טום הארדי, אנחנו רואים רק מהחזה ומעלה, היות והוא נוהג במכונית ומנהל שיחות תוך כדי נהיגה. והשיחות האלה, שהן כל מה שאנחנו רואים במהלך הסרט, שאת צידן האחד אנחנו שומעים בלבד, הן דרמת מתח מטרידה ומרתקת. הן הקרב של איוון על החיים שלו, על כל מה שהוא מכיר, על מי שהוא ועל איך שהוא תופס את עצמו.
תחילתו של הסרט בשיחה שקיבל איוון מבית'ן (אוליביה קולמן), הכורעת ללדת את בנו. הוא עוזב את הכל ויוצא ללונדון כדי להיות שם לצידה. והכל במקרה הזה זו אשתו קטרינה (רות ווילסון), שלא יודעת על כך דבר; זה שני בניו, המחכים לו למשחק כדורגל; זה פרויקט חשוב ביותר בעבודה, החשוב ביותר בקריירה שלו, שהוא נוטש בצומת קריטית. ו-85 הדקות האלה הן הדקות שבהן איוון – אדם שקול והגיוני שאפשר לסמוך עליו, מנהל עבודה באתר בנייה המומחה ליציקות בטון – מנסה לאזן את היסודות הרעועים לפתע פתאום של חייו ולהחזיר אותם, בדרך נס, למקום היציב והבטוח בו היו לפני שנכנס למכונית והתניע.
מה שהופך את מה שיכול היה להיות דרמה משפחתית קטנה למאורע מסעיר כל כך הוא הניגודים שהוא מכיל: בין החלל הסגור בו כלוא איוון לסערה המתחוללת בנפשו. בין האמון שנתנו בו בני שיחו לפני הנסיעה הזו לשבר שעומד ביניהם עכשיו. בין איך שהוא כאדם לצורה שבה התנהג שהובילה את כולם לצומת הזו. כמו המקצוע בו הוא מתמחה, גם איוון עשוי, לכאורה, מבטון. הוא מדבר בשקט, בטונים שלווים ובוטחים, ועושה רושם של מי ששולט בעניינים גם כשהוא מנסה לספר לבוס שלו למה הוא בשום אופן לא יכול לפקח מחר על יציקת הבטון של רב הקומות הגבוה ביותר באירופה, כשהוא מנסה להסביר לפועל צעיר ומבועת שהוא בהחלט מסוגל למלא את מקומו, כשהוא מנסה לשכנע את אשתו לא לעזוב אותו, שמחר הם ידברו על הכל וזה יראה טוב יותר. כמובן, מחר לא יהיה טוב יותר, איוון לא שולט בעניינים בשום אופן, והאנשים שבצד השני של הקו אינם יצוקים מבטון, והם מתחרפנים, ובצדק. זה בדיוק מה שהופך את הסרט למעניין: התגובה המובנת כל כך של הצד השני, והאמפתיה המוחלטת לשני הצדדים – על אך שברור לחלוטין הוא שאיוון הוא זה שמחרבן פה את העסק – והרצון שימצא הפתרון שישביע איכשהו את רצון כולם. הגם שברור שזה לא אפשרי.
מעבר לכך שהוא ניסוי קולנועי מאתגר בגבולות המתח בחלל קטן, "לוק" מעלה שאלות מעניינות על מוסר ועל מהו הדבר הנכון. באופן פרדוקסלי, הגם שהוא מחרב את חייו, מה שמניע את איוון הוא המחשבה שהוא עושה את הדבר הנכון. את מה שמוביל אותו למחשבה הזו אנו רואים בסדרה של שיחות שמנהל איוון עם האדם היחיד שלא עונה לו: אביו הנוטש שנפטר לפני שנים רבות. השיחות הללו, על אף שהן נותנות הצצה לעברו של איוון ולסיבה שבגללה הוא בוחר לנהוג כפי שהוא נוהג, הן גם החלק החלש יותר בסרט. את הרקע יכולנו לקבל בקלות מהסבר של איוון להתנהגותו לאחד מהאנשים האמיתיים, החיים, אותם הוא מאכזב במהלך הנסיעה הזו. שיחות דמיוניות צריכות להישאר בדמיון. בפרט כששיחות הן כל מה שיש לנו, והשיחות האחרות, הריאליסטיות והמצמררות, הן מה שהופך את הסרט לחוויה הקולנועית שהוא.
(צילום יחצ)
