בימים אלו חלפה שנה מאז הפרסום במודיעין News אודות המאבק שמנהל אלימלך אלברטל, תושב העיר המוכר כהלום קרב, להעברת הצופר הממוקם ממש מול ביתו ושהאזעקות הבוקעות ממנו מחמירות את מצבו.
לפני כשנה טענו בעירייה ובפיקוד העורף כי יבצעו ניסיון למצוא מיקום חלופי לצופר, למרות עלות כספית של עשרות אלפי שקלים הכרוכה בכך, אולם כעת מתברר כי מיקום חלופי לא נמצא, בין היתר בשל הטופוגרפיה של שכונת הכרמים והבדלי הגבהים בין הרחובות השונים. ובינתיים, מצבו של אלברטל הולך ומחמיר, כאשר רק לפני מספר שבועות שוב נשמעו האזעקות מהצופר שמול ביתו.
"כל פעם שיש אזעקה זה פוגע בי נפשית", סיפר אלברטל לפני כשנה, "זה גורם לי לרעידות בגוף במשך כמה שעות וחוסר יכולת לתפקד. אני פשוט משתתק. הפגיעה הנפשית עצומה ואני לא מצליח להירדם בלילות, בנוסף להרבה סימפטומים אחרים שמוכרים אצל הלומי קרב".
הלם הקרב של אברטל התפתח במהלך השנים שבהם שירת במשמר הגבול, בין השנים 2007-2011, כאשר כיום הוא מטופל פסיכיאטרית ואינו עובד. לדבריו, מאז פרוץ המלחמה, עם האזעקות הרבות, הידרדר מצבו והוגדלו אחוזי הנכות שנקבעו לו. המערכה האחרונה נגד איראן, בחודש מרץ, ו"מלחמת 12 השעות" ביוני, רק החריפו את המצב.
"אני יכול להגיד שהמצב שלי החמיר ממה שהיה", סיפר אלברטל השבוע, "אני כל הזמן עוקב אחרי המצב הבטחוני ובכל פעם שנראה שיש הסלמה אני נכנס למתח רב. אם יקרה לי משהו, חס ושלום, אני לא אסלח למי שבמשך שלוש שנים מענים אותי בכל מיני סיפורים הזויים אבל לא מזיזים את הצופר. אפשר להזיז את הצופר למקום אחר במרחק 200-300 מטר ממני ולפתור את הבעיה ברגע, אבל במקום זה אני מקבל רק סיפורים הזויים שאי אפשר להזיז את הצופר בגלל בעיות טופוגרפיות. בינתיים יש בן אדם שסובל סבל איום. ממש נגמרו לי המילים".
מה מצבך כיום?
"המצב הוא שאני כמעט ולא יוצא לעבוד, וזה משפיע כלכלית על הבית ועל הילדים. זה משפיע על כל המשפחה ומכביד על כל הבית. המצב הנפשי שלי הולך מחמיר. אמנם אני מטופל, אבל גם הפסיכיאטרית שלי רשמה בדוח שהדבר היחידי שאני מדבר עליו ומפריע לי לנהל חיי שגרה זה רק הצופר, שאני חי ונושם אותו כל יום והולך לישון איתו. יש פה התעללות נפשית בתושב. הדריכות והחשש מאזעקה משפיעות עליי, על אשתי ועל הילדים. אני לא אותו אבא כשיש אזעקה, אין עם מי לדבר. אני נכנס לחרדה שקשה מאוד לצאת ממנה, וזה יכול להימשך גם שבועיים".
איך עברת את מלחמת "שאגת הארי"?
"זאת הייתה תקופה נוראית. הייתי ממש מרותק לבית, יושב עם אוזניות בממ"ד ימים שלמים, אוכל בממ"ד, ישן בממ"ד. אני לא יכול להרשות לעצמי שפתאום תהיה אזעקה ללא התראה, אז הייתי כמעט כל המלחמה בתוך הממ"ד. הדבר המינימלי שצריך זה לתת יחס לאלו שאיבדו את הנפש שלהם. אין חודש שלא שומעים על פוסט טראומתי שהתאבד. שלוש שנים שאני מתחנן. מה צריך לקרות כדי שישמעו את הזעקה שלי?".
