בואו נדבר רגע על כעס. מאז אירועי ה-7 באוקטובר חווינו כולנו את כל שלבי האבל המפורסמים – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, וקבלה. מן הסתם, סביר להניח שכולנו נמצאים כעת בשלב הדיכאון, והדרך לקבלה עוד ארוכה.
בשלב הכעס לעומת זאת, כולנו כבר היינו. עם זאת, הבעיה היא שנדמה שרבים מדי מאיתנו נתקעו שם, ועכשיו לא רק שהם ממשיכים להרעיל את עצמם, הם גם מרעילים את השיח הציבורי פה, וספק רב אם הם מודעים לנזק העצום שהם גורמים לכולנו.
כך למשל, רק בשבוע האחרון, שמעתי מחבר קרוב, יותר אח מחבר בעצם, ש"ראש אמ"ן הוא בוגד. אם אני רואה אותו ברחוב אני שוחט אותו". וזה מאדם שפוי בדעתו לחלוטין (או לפחות היה), עורך דין מצליח ובעל משפחה, אדם נורמטיבי. עוד השבוע שמעתי קריאות לרצח ראש הממשלה, להיפרדות בין ישראל ליהודה ועוד. וזה בלי לדבר על אנשים טובים ויקרים שאני מכיר שקוראים בעצם לרצח עם ברצועת עזה, עם אופציה להרחבה גם לשטחים ואפילו לערביי ישראל.
הכעס הזה, כמובן, מובן. את כל השבועיים הראשונים למלחמה העברתי "על גחלים", עם חשק ממשי לתפוס נשק ביד ולצאת לקרב, או סתם להרביץ למישהו. טבעי, מובן. כולנו היינו שם. אבל, וזה אבל גדול במיוחד, לאן בדיוק נגיע אם נרד כולנו קולקטיבית מהפסים? מי נהיה כאומה אם נטבח במכוון בחפים מפשע? איך נראה בעוד מספר שנים אם עכשיו נחליט שהגיע הזמן למלחמת אזרחים של ממש, ולא רק כזאת שמתנהלת ברשתות החברתיות?
לא מזמן קראתי בפייסבוק מישהו שהסביר מאוד פשוט ויפה למה אסור לנו להפוך לחיות אדם כמו האוייבים שלנו. הוא כתב: "אם עכשיו אני מחליט לרדת מהפסים ולטבוח בהם, בלי שום חוקים או מוסר, איך בדיוק ביום שאחרי אגדל את ילדיי להיות אנשים טובים ומוסריים?". כמה פשוט, ככה קולע. ובאותה נשימה, אם עכשיו נחליט שאין יותר מקום למתינות ושיקול דעת, למחשבה על טובת העם והמדינה, איך בדיוק נחיה פה יחד בשלום גם ביום שאחרי?
