שלושה מורים מתיכון עירוני ה' במודיעין החליטו לנצל את תקופת הסגרים במהלך משבר הקורונה באופן יצירתי, הקימו הרכב רוק ומעלים כעת מופע בהשראת כתביו של אוסקר ויילד

מימין: לירון דסטל, לידור לוי, אלון לדר, ברק אטקין (צילום: פרטי)

כשאתם חושבים על להקת רוק מן הסתם האסוציאציה הראשונה תהיה חבורת צעירם פרועים וקולניים, וכל שאר הקלישאות על סקס, סמים ורוקנרול, אלא שדווקא כאן במודיעין הוקם הרכב רוק ששובר את כל הסטיגמות.

תכירו את ההרכב "דוריאן", ששלושה מחבריו הם בכלל מורים בבית הספר עירוני ה' במודיעין, ששנות העשרים הפרועות כבר מזמן מאחוריהם: ברק אטקין, רכז שכבה בתיכון המתקרב לסוף העשור החמישי של חייו, ושני המחנכים בבית הספר לידור לוי ולירון דסטל. יחד איתם מנגן גם אלון לדר, מתופף ומוזיקאי מקצועי שחבר אליהם.

שוחחנו השבוע עם אטקין, שמלבד המוזיקה הוא גם סופר ומחזאי, שסיפר שהכל התחיל בגלל הקורונה. "הקורונה שיגעה לנו את השכל ויצרה רצון גדול מאד להופיע. אישית רציתי להופיע בתיאטרון והם במוזיקה, ובסוף כולנו הבנו את הרצון העז בעקבות המגפה 'לשבור את הבידוד' ולנגן ביחד. יצאנו לחופש ואנחנו לא מחויבים לכל כללי בית הספר ואנחנו לא מופיעים מול כיתה עם תלמידים, כך שהחלטתי לכתוב טקסט לא שגרתי, שיוצא מהתבניות המוכרות ושובר מוסכמות, מקומם, מעלה שאלות ותוקף את הקהל וגורם להם לשאול: 'מי הם ומה הם ואיזה מין אנשים הם?".

את ההשראה לשם ההרכב קיבלו אטקין והחברים מהספר המפורסם של אוסקר וויילד כמובן, שכמו התכנים של מופע הרוק החדש של להקת המורים ממודיעין, גם הוא נהג לשבור את המוסכמות. "התחברתי לאחד המחזאים הגדולים בכל הזמנים, אוסקר וויילד שחי לפני כ-120 שנים. הוא היה מעורר מחלוקת ובעל דעות חריגות, שעוררו זעם רב ואף עלו לו במאסר. מתוך הרעיונות והכתבים שלו יצרתי טקסט שמכוון לקהל הישראלי של ימינו. זה בעצם לומר 'אוסקר וויילד מגיע לישראל'. חלק מהצופים אפילו לא יודעים שהוא נפטר. אלו רעיונות מאד עכשוויים מלאות בתובנות על בני אדם שמתאימות גם לימינו. למעשה הוא מדבר ומלווה אותו להקת רוק".

אז מה בדיוק קורה במופע שלכם?

"זה שילוב של 'ספוקן וורד' ושירה. הספוקן הוא שלי. בחרנו את השירים הכי בולטים ומוכרים בחמישים השנים האחרונות בעולם הרוק, והם כמובן מותאמים להופעה. אנחנו מקווים לעשות כיף ולעורר למחשבה בו זמנית. עד כה לא קיבלנו תגובה של מישהו שאמר לנו שהדיבור שלנו בעייתי. הופענו פעם אחת בבית הספר, היו שם 65 איש והתגובות היו מצוינות. קיבלנו רוח גבית מהקהל ואמרו לנו להמשיך. בפעם הבאה אנחנו אמורים להופיע באולם מסודר בתל אביב, לעיני קהל גדול יותר. בסופו של דבר אנחנו מתכננים לערוך סדרת הופעות עם המופע הזה, לגדול כמה שניתן ויחד עם זאת להשאיר את האופי האינטימי שלו".

לא חשבתם לשלב גם את התלמידים שלכם במופע?

"לא, אבל כן היינו רוצים לעורר תלמידים למחשבה. לנער את המחשבות הרגילות, לצאת מהקופסה, לראות את העולם אחרת. מי שחושב כך תורם לחברה, גם אם לא מחבבים אותו במיוחד. גם אוסקר וויילד היה שונה וחריג וספג על כך, אבל מצד שני הכתבים שלו נשארו עד היום. המופע מיועד למבוגרים והגיעו הורים של תלמידים. אני מקווה שהם הופתעו לטובה ורוצה שיבינו שמורים ומחנכים הם מעבר למה שהם מציגים לתלמידים. הם יכולים להגיד לפעמים גם דברים שלא מצפים מהם, דברים מפתיעים, יצירתיים ומעוררי מחשבה".

הכימיה שהתחילה בזמן הקורונה נמשכת גם עכשיו?

"יש בינינו קשר טוב מאד, נוצרה קבוצה. כולנו 'קורבנות' של הקורונה. כל הריחוק הזה עורר את הרצון לפגוש אנשים ולעשות משהו משותף ולהופיע ביחד. למרות פער הגילאים אני מורה בנשמתי, וככזה אני לא יכול להתייחס לפער הגילאים עם אף אדם, בין אם מדובר בילד בן 12 או אדם בן 40".

יש פנטזיות על הצלחה גדולה ולעזוב את החינוך?

"(צוחק..) אני הזקן שבחבורה, אני כבר לא ילד, אוטוטו בן 60. חינוך זה בדם שלי ולא אעזוב אותו בעד שום הון שבעולם. מצד שני, אני נהנה לעשות דברים נוספים מלבד ההוראה כמו תיאטרון וההופעה עכשיו. לגבי התוכניות של שאר חברי הלהקה אני לא יודע".