יאיר סולו ממודיעין, 32, חובש ביחידת תותחנים, קיבל צו 8 יומיים לאחר שבתו הרביעית נולדה בניתוח קיסרי. כשהגיע הצו אשתו עמירה והבת עדיין היו בבית החולים. שלושת הילדים האחרים (בני 3, 6 ו-9) – חיכו בבית. השבוע – אחרי ימים ארוכים ומורטי עצבים – חזר יאיר הביתה לאיחוד משפחה משמח.

"כשקיבלתי צו 8 היציאה הייתה בתחושות מעורבות"" סיפר לנו "הייתה לי דילמה איך אני עוזב את הבית והמשפחה במצב הקיים ויורד דרומה. אבל זו הייתה דילמה קצרה. בעיקר לוגיסטית. אצלי זה באוטומט. אין מצב שיש מלחמה ואני לא שם. השתתפתי במלחמת לבנון השניה ובמבצע עמוד ענן. המשפחה, החברים וקהילת בית הכנסת שערי יונה מנחם בשכונת בוכמן נרתמה מעל ומעבר. הם הגיעו לעשות בייביסיטר לילדים, בישלו ארוחות ועזרו בכל מה שצריך בבית. היו גם כמה חבר'ה שהגיעו אלי לדרום יחד עם מצרכים, אוכל, ביגוד לי ולחברי ליחידה. כולם עזרו בלי סוף. כך קרוב ל-30 ימים. במהלכם הגעתי בין שלוש לארבע פעמים הביתה. זה היה מוזר לחזור אחרי חודש ולהבין שבקושי ראיתי את התינוקת".

איפה היית במבצע?

"היחידה שלנו הייתה על גבול הרצועה, אז לא חוויתי מראות קשים כמו בתוך עזה. בעבר ראיתי דברים גרועים מזה. אבל היינו באזור עם הרבה ירי משני הצדדים. מעל ראשינו עברו הרבה טילים, מסוקים, יריות. כיפת ברזל הייתה צמודה אלינו. בעקבות מחבלים שחדרו גם לאזורי כינוס זה העלה את המתח באוויר. אני למוד ניסיון ופחות מרגיש את הפחד להיות בשטח. מצד שני, ככל שאני מתבגר, יש לי יותר ילדים ואחריות. אני חושב יותר על הבית ועל ביטחוני. אבל העובדה שנלחמתי על ביטחון המשפחה שלי חיבר אותי ללחימה והאמנתי שאני צריך להיות שם יותר מתמיד. הפעם זה לא היה רק סיכון לתושבי הצפון או הדרום. היה משהו שונה כשכל המדינה הייתה תחת אש. זה הביא לאחדות".

אתה חושב שאפשר היה לנהל את המבצע אחרת?

"אני מאמין שהכניסה לעזה הייתה הכרחית. בלי מציאת כל המנהרות והשמדתן, ככל הנראה היינו צריכים להתמודד עם מאות ואולי אף אלפי הרוגים. היינו מסתכלים אחורה כעל הפספוס הגדול יותר בהיסטוריה אם לא היינו נכנסים".

ברוך השב בשלום. משפט סיכום?

"אני שמח לחזור הביתה. להתעורר מהילדים ולא מהבומים".  

(צילום אינגריד מולר)