אני משוחחת עם ג'ואי (בשמו המלא יוסף תאופיק) שבּות בגינת ביתו שבשכונת מוריה, שכולה פורחת במזג האוויר האביבי ושורשיה נראים נטועים עמוק. העברית שבפיו מצוינת וקשה להאמין שהאיש הצעיר, בן ה- 38, עבר כבר שלוש הגירות בחייו והגיע עם משפחתו לישראל רק לפני כחמש שנים. לא רק זאת, הוא הופיע לפני כמה חודשים ברשימת ארבעים הצעירים המבטיחים ביותר של ישראל של מגזין "דה מארקר" בקטגורית עורכי הדין. הוא שותף בסניף המקומי של פירמת עורכי הדין השלישית בגודלה בארה"ב "גרינברג טראוריג" בין הפירמות הבינלאומיות היחידות שפתחו משרד בישראל והם עוסקים בעיקר בליווי של חברות ישראליות שמבקשות לפרוץ לשוק הבינלאומי. לא רק זאת, הוא גם דובר אנגלית וערבית שוטפת, מנגן בעוד ויש לו תואר בספרות השוואתית מאוניברסיטת הארוורד.
רעייתו שרי, גם היא בת למשפחה חלאבית מניו יורק, בהכשרתה עוסקת באולטרסאונד של הלב, כרגע לא עובדת ונמצאת בבית עם שני הילדים הקטנים. לזוג שישה ילדים: בובי בן 11, קייטי בת 9, ריימונד בן 7, גבריאל בן 4, רוני שנה וחצי ואייבי בן חצי שנה.
שורשים בחלאב
"אז איפה הכל התחיל" אני שואלת את ג'ואי והוא מתחיל לגלגל את סיפור חייו" הקהילה היהודית בחאלב התקיימה דורות רבים. עבור סבי מאז ומתמיד. סבי מצד אימי היה הרב הראשי בחאלב. זו הייתה מעין משרה ממשלתית. אבי היה תלמיד חכם אצל סבי. כל כך מצטיין שזכה להתחתן עם אחת מבנותיו – היא אמי, קטי. גם דודי התחתן אחר כך עם אחותה של אימי. הורי נשאו ב- 1969 ואני, הצעיר, נולדתי ב- 1978. שמו של אבי תאופיק שבּות והוא היה רב שלימד בבית ספר. הוא היה גם ראשון בחאלב שלימד גם בנות תורה ותפילה. עד היום הוא יכול להיתקל ברחובות ניו יורק בתלמידה לשעבר שמזכירה לו שהוא לימד אותה לקרוא עברית בחאלב הרחוקה.
כבר אז, בשנות השבעים, נשארו רק כחמשת אלפים יהודים בעיר, שריד לקהילה גדולה ועשירה, שרובה התפזרה בעולם עם כמה מרכזים גדולים בניו יורק, מקסיקו, בואנוס איירס. בסך הכל היהודים בחאלב, גם בימים שאחרי מלחמת יום כיפור, חיו בלי התנכלויות אלימות אבל המשטר בהחלט עקב אחריהם וכל יציאה מהעיר נדרשה לאישור מיוחד, והיו מעקבים והאזנות של המשטרה".
"יציאת מצרים" חשאית
"בסוף שנות השבעים" ממשיך ג'ואי לספר "הורי התחילו לחוש שבעצם נשארו מאחור והחליטו לצאת מסוריה. כשאני חושב על זה היום, כאב לילדים, זה דרש אומץ רב. מה גם שזו הייתה 'יציאת מצרים' חשאית, בלי רכוש, רק עם מזוודות וכמה תמונות משפחתיות. כמה שנים קודם לכן היה עוד אפשר לצאת דרך טורקיה אבל כשהורי רצו לצאת כבר סגרו בצפון את הגבול והיה צריך לחשוב על דרך אחרת. הורי שכרו מבריח שזייף את התעודות שהפכו אותנו למשפחה ערבית שיעית. המבריח הסיע אותנו באישון לילה במונית מחאלב לביירות שבלבנון שם יש שיעים רבים בתואנה שאנחנו צריכים לנסוע להלוויית קרוב שנפטר. להורי יש עדיין את אותן תעודות בתחפושת. עם הגיעם ללבנון החליפו הורי שוב תעודות ודרכונים מזוייפים של נוצרים לבנוניים בעלי חזות מערבית שנוסעים לצרפת לנופש. כשהגענו לפאריז הכריזו הורי על עצמם כפליטים ונאספו על ידי הסוכנות היהודית.
לימודים בהרווארד
נשארנו כמה חודשים בפריז ואבי, שהיה דתי, רצה לבוא לישראל למרות שרוב מי שהכרנו היגר לניו יורק. הגענו אם כן לבת ים. הורי, שהיו בעלי השכלה דתית רחבה אבל בלי מקצוע מצאו בכל זאת עבודה. אבי עבד כחשב בחברת החשמל ואימי בסניף בנק. הם השכימו קום כל יום, שלחו את הילדים לבית הספר ונסעו בכמה אוטובוסים לעבודה בתל אביב. אורח חייהם השתנה מקצה אל קצה. החיים בישראל של תחילת שנות השמונים היו קשים להם אבל בעיקר העיקה עליהם תחושת התלישות מקהילה תומכת ומוכרת של בני עירם. בינתיים הגרו גם אחים של אמא לניו יורק ועשו שם חייל והם הציעו להורי להצטרף אליהם וכך עשו. בגיל שמונה, אחרי שש שנים בישראל, הגעתי לברוקלין. למדתי אנגלית מהר ושלטתי בה כבשפת אם. בבית דיברנו ערבית, משהו שלא עשינו למשל בארץ כי זה היה סוג של טאבו. גם הסבים והסבתות הגיעו והיינו שוב חלק מקהילה חלאבית גדולה. רוב משפחתי היו סוחרים, עבדו בעסקים של זהב ותכשיטים. אחיי הגדולים השתלבו בענף אך לי היה ברור שזה לא תחום העניין שלי. זה לא משך את ליבי. רציתי להמשיך ללמוד והגשתי בקשות לאוניברסיטאות שונות והתקבלתי להרווארד. הורי לא התרשמו מזה במיוחד… חשבו שזה רחוק, יקר אבל שכנעתי אותם שלומדים שם גם לא מעט יהודים ושאמצא אוכל כשר. למדתי בהרווארד ספרות ערבית השוואתית והתמקדתי בעיקר בתאוריות ספרותיות של ניתוח מחשבות וטקסטים. אבל אחרי הלימודים בהרווארד הבנתי שאני כנראה גם אצטרך ללמוד משהו פרקטי יותר. חזרתי לניו יורק שבועיים לפני ה11 בספטמבר וחוויתי את האירוע במו עיני. ראיתי את נפילת אחד הבניינים. בניו יורק הכרתי גם את רעייתי, שרי, בת למשפחה חלאבית אבל ילידת ארה"ב. נישאנו ב 2003 ולמדתי משפטים באוניברסיטת פנסילווניה. אחרי שסיימתי את לימודי התקבלתי למשרד עורכי דין בניו יורק".
איך הגעת להגירה השלישית שלך, לישראל?
"באותו משרד בניו יורק יצא לי בפעם הראשונה להכיר קצת את ישראל מהזווית העסקית. בכל שנותיי עד אז נשמר הקשר לארץ דרך ביקורים חופשות וחגיגות משפחתיות אבל לא חשבתי לגור כאן. אבל שם, במשרד הניו יורקי, קיבלתי לטיפולי תיק של לקוח גדול שרכש חברה בישראל. הבנתי שיש זירת עסקים אמיתית כאן והכרתי עורכי דין ישראלים. ב-קיץ 2009 החלטנו אשתי ואני שנבלה חודש בישראל עם הילדים. עבר עלינו חודש מהנה והתחלנו לחשוב שאנחנו רוצים לנסות ולגור כאן. עשינו מעין "שנת ניסיון".
הגענו רק עם מזוודות ושכרנו בית מרוהט לא רחוק מהיכן שאנחנו גרים עכשיו. אחרי שנה במשרד עורכי דין בתל אביב שמעתי על כך שפירמת גרינברג טראוריג, השלישית בגודלה בארה"ב עם אלף תשע מאות פרקליטים, פותחת סניף בתל אביב, ענין לא טריוויאלי בכלל כי אין הרבה חברות בינלאומיות מהסוג הזה שהחליטו להמר על ישראל במובן העסקי למיטב ידיעתי אנחנו פירמת עריכת הדין הראשונה הבינלאומית שרשומה כאן. חשבתי שזה יכול להיות מעניין וכתבתי להם. כיום אני אחד משלושת השותפים במשרד הישראלי ויש עוד שלושה עורכי דין שכירים. אנחנו חושבים שבישראל יש פוטנציאל עסקי ענק". כדוגמא להעזה העסקית בישראל הוא נותן חברה מקומית שמייצרת דשנים אורגניים לחקלאות, שוק שנחשב תחרותי ומוצף, שהצליחה תוך כמה שנים להתבסס בשבעים מדינות בעולם וקבלה השקעה של 90 מיליון דולר מגוף סיני".
להתאהב במודיעין
איך הגעתם דווקא למודיעין?
"לא הכרנו בכלל את העיר. למעשה הפעם הזו שהגענו עם המזוודות לבית ששכרנו הייתה הפעם הראשונה! לי היה ברור שאני לא רוצה לבלות כל יום שעתיים בדרכים מירושלים לתל אביב ובתל אביב הדירות היו קטנות מידי למשפחה מרובת ילדים. שמענו דברים טובים על העיר וכאמור בקיץ 2011 הגענו לבית השכור בפעם הראשונה. מאז התאהבנו בעיר ובעיקר בקהילה החמה שקיבלה אותנו. כבר בשבת הראשונה חיכה לנו סל עם לחם ויין. טוב לנו מאוד כאן הכרנו אנשים נפלאים. בקיצור באנו ממניעים פרקטיים ונשארנו בגלל הקהילה והסביבה".
כבן למהגרים שהגרו פעמיים וכמי שהיגר עם ילדיו מה היא בעיניך החוויה הכי חזקה בהגירה?
"בעיני זו העובדה שהילדים שלך גדלים בתרבות שהיא שונה מהתרבות של ההורים. זה אפילו לא עניין של השפה אלה הקודים התרבותיים על איזה תכניות אני גדלתי ועל מה הם גדלים, מושגים שקשורים לצבא, לתנועות הנוער בגרויות. באותה מידה להורי היה ניסיון חיים שאיתו באו מסוריה אבל בהוויה הניו יורקית היה ברור שהיו דברים שלא התייעצתי איתם. ההגירה שלי לישראל אבל הייתה הרבה יותר פריבילגית מההגירה שלהם מסוריה."
התקרבת שוב למרחב שממנו הגעת, אתה דובר ערבית שוטפת.
"אכן ובאופן אולי אבסורדי, השתמשתי הרבה יותר בערבית במרחב בניו יורקי מאשר כאן. כאן אני מרגיש שחברתית וכלכלית, אנחנו חיים מנותקים מהמרחב הדובר ערבית וכשאני פוגש יהודים אחרים מהמרחב הזה יש מעין טאבו לדבר ערבית. מידי פעם מזמנת לי המציאות מפגש עם ערבי ישראלי או פלשתיני. לעיתים קרה לי שניסיתי לדבר עם נהג מונית ערבי למשל בשפתו והוא כאילו נפגע שאני חושב שהוא לא מדבר עברית או אנגלית. לצערי ילדי אינם מדברים ערבית, אבל אני כל הזמן אומר להם לא לשכוח שהם בעצם ערבים, אני נולדתי בסוריה וכך גם הוריה של אשתי."
שבּות שמעיד על עצמו שהוא בצד הימני של המפה הפוליטית, מעורב גם בתמיכה במיזמים כלכליים עם המגזר הערבי, וכבר נסע מספר פעמים להרצאות בפני יזמים ערביים איך לגייס השקעות. הוא גם מאמין שידיעת השפה הערבית חשובה מאוד להתמזגות במרחב הגיאוגרפי שבו אנו נמצאים: משאים ומתנים היו לדבריו צריכים להתבצע גם בערבית ופחות באנגלית. הוא שומע רוב הזמן מוזיקה ערבית ומנגן להנאתו בעוד.
מה אתה במיוחד שומע?
"אום כולתום. ומעבר למוזיקה ערבית גם הרבה פיוטים מזרחיים. אני מנסה גם להרגיל את אזנם של ילדי לצלילים האלה. הייתי שמח אם יותר אנשים היו מכירים את המוזיקה הערבית הנפלאה".
אני מעירה שנדמה לי שגם אין הרבה תרגומים לעברית של ספרות ערבית מודרנית ושואלת את שבות, שכאמור למד בהרווארד ספרות ערבית איזה ספרים או סופרים בערבית השפיעו עליו במיוחד והוא מציין את "רק לחם" של מוחמד שוכרי, סופר מרוקאי פוסט מודרני (יצא בתרגום עברי בהוצאת אנדלוס ב 2000, י.ב.) וסופר סודני בשם צלאח א- טייב ואת ספרו "עונת הנדידה אל הצפון" (תורגם לעברית ויצא בהוצאת עם עובד ב 2005 י.ב.)
האם עדיין יש למשפחתך כיום איזה שהוא קשר עם חאלב ואיך אתה רואה היום את מה שמתרחש בסוריה?
"עד 1994 עוד היה קשר. כיום כבר אין יהודים בסוריה אבל הזיקה והקשר עם המורשת שלנו משם נשאר. דרך השפה דרך המטבח. יש כ-מאתיים אלף יהודים חלאבים ברחבי העולם. לצערי אני מרגיש שאנחנו לא עושים מספיק מול מה שקורה היום בסוריה ומול זרמי הפליטים. אני כואב את מה שקורה שם מאוד אבל גם אומר בכנות שבפרקטיקה לא עשיתי משהו בעניין. בהקשר היהודי יש דאגה בקרב הקהילה לאוצרות מורשת ותרבות שנשארו בעיר. למשל בית הכנסת העתיק, ספרים וכתבי יד".
מה מאפיין אותך מכל מרחב תרבותי שהיית בו?
"מהתרבות הערבית אהבת החיים, מהיהודית יראת השם ומחשבות חרדתיות מהעתיד ומאמריקה השכלה, כבוד לערכים אוניבירסלים.
בישראל אני מתפעל מהיזמות העסקית כאן, הכביכול 'חצופה' אבל כזו שלא חוששת מיוזמות שנראות על פניו מופרכות אבל הופכות למציאות ומציאות מצליחה. אני מאוד נהנה בעבודתי ללוות חברות מקומיות שיוצאות להצלחה בשוק הבינלאומי".
צעיר ומבטיח
לפני מספר חודשים הופיע כאמור שבּות ברשימת "ארבעים הצעירים המבטיחים" של מגזין דה מארקר. הבחירה בו נומקה בכך שבגילו הצעיר, ואחרי פחות מחמש שנים בארץ הוא התמקם בצומת כלכלית עסקית מרכזית ומשמעותית ומלווה עסקאות של מאות ואף מיליארדי דולרים. בנימוקים להכללתו ברשימה נכתב כי שבות מייעץ לקבוצת דלק של יצחק תשובה, והעסקה האחרונה שבה היה מעורב הייתה מכירת חברת הביטוח ריפבליק בארצות הברית בסכום של כ־220 מיליון דולר.
יש מקום שבו אתה מרגיש בבית?
"לא… לצערי לא. אבל כאן במרחב בים תיכוני אני מרגיש מחובר לאקלים, לאור השמש העזה, ומאידך חסרה לנו המשפחה המורחבת שבארה"ב והקהילה שלנו כאן מהווה איזשהו פיצוי".
כשאתה קורא בהגדה, מה אתה חושב בהקשר של יציאת מצרים?
"אני חושב שהמסר הוא על זמני. תמיד יהיו כוחות חשוכים בעולם שיתנכלו לקבוצות מסוימות של אנשים וירצו לשעבד אותם. אחדות רוחנית חשובה מאוד ביצירת סולידריות מול הכוחות האלו. זה מה שהחזיק את היהודים כאומה. ערכים מערביים ליברלים הם טובים, אבל הם לא דבק מספיק חזק להחזיק חברה איתנה. סולידריות קבוצתית, זה מה שאפשר את ההגירה שלנו כעם ממצריים ותחזיק גם את המפעל הציוני."
בתמונה: ג'ואי שבות. "באנו למודיעין ממניעים פרקטיים ונשארנו בגלל הקהילה והסביבה" (צילום: אינגריד מולר)
