בכל בוקר, אחרי האימון הקבוע בחדר כושר ועם כוס הקפה ביד, מתיישב רפי סיטון ליד המחשב הביתי שלו וגולש באינטרנט באתרי העיתונים הערביים במזרח התיכון. שעה ארוכה מחפש סיטון ידיעות וקורא אותן בשקיקה ובסקרנות רבה מהולה בעצב, ידיעות בעיקר על המתרחש בעיר הסורית חאלב שבה מחזיקים המורדים כשהיא סופגת הפצצות יומיומיות וממושכות מצד צבא אסד, הרוסים, הטורקים ומי לא.

לסיטון עניין רב בחאלב. לא רק בגלל עברו כקצין מודיעין בצה"ל וכאיש המוסד שנים ארוכות, אלא בעיקר מהעובדה שהוא נולד בחאלב וחי בה עד גיל 17, אז ברח מהעיר והגיע לישראל.

כשהיום אתה רואה כיצד העיר נחרבת ואת רצח העם שעושים לתושביה – מה זה עושה לך?

"רע מאד על הלב. פוקד אותי עצב עמוק על מה שקרה לעיר. נהרגים שם כל מי שלא מזוהה עם אסד ותומכיו זה אסון ממש רחב מימדים. כמי שחי שם אני מבין את גודל האסון. זו היתה עיר מודרנית מאד. הכי מודרנית בסוריה והכי יפה. ולכן זה כל כך חבל שהיא נהרסת ושתושביה נהרגים במספרים כאלה גדולים".

איך אתה עוקב מקרוב אחר מה שנעשה בעיר?

"בעיקר דרך האינטרנט. אני נכנס לאתרי האינטרנט של העיתונים החשובים ביותר במזרח התיכון כמו העיתון 'שארק אל אאוסד' ואני רואה את התמונות וקורא את הדיווחים. זה נורא, נורא".

מה אתה לומד מהגלישה באתרים דוברי ערבית כאלה?

"בעיקר היכן המורדים מתבצרים ומהם המהלכים המלחמתיים שהעיר עוברת לצערי".

השכל אותנו – היכן נמצאים המורדים?

"המורדים יושבים בעיקר בשכונות המזרחיות ובמרכז הישן של העיר. אלו בעיקר השכונות העתיקות הישנות ליד המצודה ובעיר העתיקה עצמה שהיא חלק גדול וצפוף מאד. ממה שאני מבין, תומכי הנשיא אסאד יושבים בשכונות החדשות יותר בחלקה המערבי של העיר".

איך אתה זוכר את חאלב?

"עזבתי את חאלב באפריל 1949, בגיל שבע עשרה וחצי. העיר מנתה אז כמיליון תושבים. מאז היא צמחה למימדים של שניים וחצי מיליון, כך שמדובר בכרך גדול, ענק במושגים של המזרח התיכון. חאלב יותר גדולה אפילו מדמשק".

ספר לנו קצת על העיר הזו…

"היא נוסדה עוד בתקופה שאצלנו היתה תקופת המקרא. היא נמצאת במישור כשבמערבה שרשרת גבעות והרים ומסביבה כביש טבעתי גדול. מרבית העיר הן שכונות ישנות וצפופות, שבמרכזן העיר העתיקה הגדולה, מעין קסבה ענקית. אם תיקח את העיר העתיקה של ירושלים שבין החומות ותכפיל בערך פי עשר – זה שטח העיר העתיקה של חאלב".

כלומר גם שם "יצאו מן החומות"?

"סוריה היתה בשליטה צרפתית ואז הצרפתים בנו את השכונות החדשות בחאלב. אלו שכונות פאר בסגנון של פריז. רחובות ראשיים ורחבים, תיכנון אדריכלי צרפתי ובקיצור בחלק המערבי בעיר הצרפתים הפכו לעיר מודרני. אז גם היהודים החלו לעזוב את השכונה היהודית העתיקה חארט' אל יאהוד ועברו לעיר החדשה, לשכונת אל ג'מילייה".

כמה יהודים היו בעיר?

"בתחילת המאה ה-19 היו בחאלב כ-130 אלף יהודים. רובם הגיעו לעיר מספרד, כלומר לאחר גירוש ספרד כשיהדות ספרד התפזרה למקומות רבים כמו אלכסנדריה, סלוניקי, הולנד ועוד מקומות. הגיעו הרבה יהודים לחאלב, ביניהם גם בני משפחתי שישבו בה מאז גירוש ספרד".

 מגירוש ספרד – לסוריה

מה מקור השם חאלב?

"בעולם קוראים לה 'אלפו' בהתאם לשם שהצרפתים נתנו לה. השם הערבי המקורי קשור אלינו באגדה שמספרים על היהודים. או יותר נכון על אברהם אבינו. מספרים שבדרכו לארץ כנען הוא עצר בדרך במישור הגדול. היה לו מקנה רב ובקר והיתה לו פרה אפורה שנתנה תנובת חלב עצומה וכשאברהם היה מתיישב לחלוב את הפרה האפורה שלו כולם היו מתקבצים לראות את שפע החלב. מכאן בא השם חאלב. לפי המוסלמים שמו של אברהם היה למעשה 'איברהים אל חליל'. כלומר 'אברהם הידיד'. לכן עד היום חברון נקראת בערבית בשם 'אל חליל', משום שהם מקבלים את האמונה שהוא היה קיים ושהוא קבור שם".

איך היו חיי היהודים בחאלב?

"רוב הקהילה היתה אמידה ועסקה במסחר, ביבוא בדים וכותנה ממצרים וכלי בית מיפן, גבינות מצפון סוריה ועוד. המצב הכלכלי של היהודים שיגשג ואני עצמי מאד נהנתי לחיות שם. נולדתי בחאלב בשנת 1932. חיינו בשכונת היהודים וחיינו טוב ובעיקר בשקט וביחסים מצויינים עם השכנים הערבים. לאבי היה עסק מסחרי משגשג. בשנת 1944 פרץ המרד הסורי נגד השלטון הצרפתי והמצב החל להתדרדר, עד לשיא בכ"ט בנובמבר 1947. אז פרצו מהומות ולמעשה שרפו את כל המוסדות היהודיים. את בתי הכנסת ואת בנייני הקהילה. אז גם נעלם במפתיע כתר ארם צובא, ספר התורה העתיק והחשוב ביותר שהיה קיים אז וידוע" (ראה מסגרת).

היכן למדת?

"עד גיל שלוש למדתי כמובן במסגרת דתית. בתלמוד תורה שדומה לחדר התימני. בגיל שלוש מתחילים ללמוד תורה ולימודי קודש. אחר כך עברתי לבית ספר יסודי של אליאנס עד גיל 13 ולאחר מכן לתיכון מוסלמי עירוני רגיל, שם למדו היהודים עם כולם ביחד".

יש לך זיכרונות טובים מהעיר?

"בסך הכל כן, זו היתה תקופה יפה בחיי". סיטון עוצר רגע הולך לחדרו וחוזר כשבידו סידור תפילה כרוך בכריכת עור. "מה זה"? אני שואל והוא משיב: "זה סידור תפילה שאחי אדמונד שלח לי מארץ ישראל בשנת 1946 לחאלב לקראת הבר מצווה שלי. אבל הסידור הגיע שנה לאחר שנשלח בגלל עיכובים בדואר, עקב המרד הסורי והמהומות. רכבת הדואר התעכבה וקיבלתי את הסידור שנה לאחר הבר מצווה. בסידור יש הקדשה ממנו אלי בצרפתית".

יש סיפור מחאלב שאתה זוכר במיוחד?

"שמע סיפור מדהים. היה לי חבר מוסלמי גדול ממני בשנה מהתיכון בשם סארוואת. היינו מאד מיודדים וטיילנו המון ויצאנו לבלות ביחד, נפגשנו יום יום, זה היה מאד מקובל כי היו יחסי חברות טובים בין היהודים והמוסלמים".

ומה קרה?

"אותו סארוואת, כשהגיע שעתו התגייס, לצבא הסורי ונשלח להילחם בשנת 48 נגד ישראל בצפון. הסורים כזכור פלשו לאצבע הגליל ואפילו כבשו מספר יישובים כולל משמר הירדן. כעבור כמה חודשים החבר נפצע בקרבות ונשלח חזרה להחלים בביתו. נפגשנו כמובן ושמחנו איש לקראת רעהו ואז אחרי שהוא סיפר לי על הקרבות הוא הוציא מכיסו ספר קטן והראה לי. זה היה סידור תפילה בעברית. פתחתי את הסידור וראיתי הקדשה 'ליעקב מתנה לבר המצווה'. 'מה זה?', שאלתי אותו בתדהמה, 'מהיכן הגיע אליך הספר?' סארוואת לחש לי: 'כשכבשנו את משמר הירדן נכנסתי לאחד הבתים וראיתי את הספר הזה. לקחתי אותו למזכרת וידעתי שזה ספר תפילה יהודי. עכשיו, כשחזרתי הביתה, אני חושב שהספר הזה צריך להיות אצלך ולא אצלי. קח אותו בבקשה".

ולקחת?

"כן. שמרתי על סידור התפילה וכשברחתי מחאלב הוא נשאר בבית שלנו אצל הורי. מאז לא ראיתי אותו יותר".

ואז עזבתם את חאלב…

"לא מיד. לאחר שנרגעו הרוחות, כעבור שנה, התפרסמה מודעה על בית הכנסת ובה רשימת מועמדים לגיוס לצבא הסורי ושמי ביניהם. כמובן שלא רציתי להתגייס לצבא הסורי. כמוני גם עוד כמה יהודים. הקהילה קיימה דיון ובו הוחלט להבריח אותי ועוד שלושה צעירים מהעיר'.

ומה קרה?

"ערב אחד, בשעה אחת עשרה וחצי, הגיעה מכונית ללא אורות ועצרה ליד ביתי. ירדתי ובידי צרור בגדים. קיבלתי הוראה לא לקחת מזוודה. במכונית ישב הנהג יוסף קצין ועוד שלושה צעירים בני הקהילה. הנהג נסע כולנו ישבנו בשקט ובדממה מתוחים מאד והנהג יוסף קצין – שהיה כמובן יהודי שעבד בחברת הסעות גדולה – גוייס למשימה מתוך מחשבה שבטוח יותר שנהג יהודי יהיה שותף סוד למבצע. נסענו יומיים. קצין הסיע אותנו בדרכים פתלתלות עד שהגענו למחסום הגבול עם לבנון בחצות הלילה השני מאז יצאנו. קצין אמר לנו 'זה מעבר הגבול הכי שקט והכי נידח שיש'. הוא עצר כמאה וחמישים מטרים לפני המחסום, כיבה את המנוע והורה לנו לא להוציא מילה וצעד בשקט לעבר המחסום. הוא הציץ לבודקה וראה את השומרים ישנים או מנמנמים. בשקט הוא הרים את מוט הברזל של המחסום, חזר בהליכה שקטה לרכב, ודירדר אותו בדממה לכיוון המחסום. עברנו אותו וכך ונכנסו ללבנון".

ומאז לא ראית יותר את עיר הולדתך?

"נכון. אחרי שברחתי ללבנון ומשם המשכתי לישראל אליה הגעתי בשנת 1949. אבל כל הזיכרונות האלה מתערבבים בתמונות הקשות שמגיעות היום ממה שקורה בעיר".

שלא נשאר ממנה הרבה…

"כן. לצערי כבר ארבע או חמש שנים שהעיר נחרבת בצורה קשה, כי המורדים בצבא אסד השתלטו על העיר וצבא אסד בסיוע הרוסים כמובן והטורקים מכים בעיר ובמורדים ללא רחם והורסים אותה".

למה נלחמים שם?

מדוע המורדים בחרו בחאלב?

"צריך להכיר את מבנה הצבא הסורי כדי להבין מה גרם דווקא לחאלב להיקלע לעין הסערה. הצבא הסורי של אסאד מבוסס על עדות ומיעוטים, בהם העלאווים שאסד הוא מבני העדה, ושיעים וכורדים וארמנים ונוצרים ודרוזים. אבל כל המיעוטים האלה הם בסך הכל 9% מכלל אזרחי סוריה, בעוד שהסונים הם 90%-91% מהאוכלוסיה. המורדים באסאד רוצים כמובן לשלוט והם פלשו לחאלב כי זה מעוז של המיעוטים. יש בחאלב שכונה ארמנית גדולה ושכונה נוצרית גדולה, והרבה כורדים ושיעים. לכן היא היתה מטרה טובה בצפון סוריה. זה גם מסביר מדוע צבא אסאד מפציץ רק חלק מהשכונות ולא את השכונות של הארמנים הנוצרים והשיעים, כי יש שם קרובי משפחה של חייליו".

מסובך מאד…

"כן. ברור שהמצב עדין ומסובך. שכונות שבהם לא יושבים המיעוטים 'זוכות' לטונות של פצצות ואש. כשאני רואה את התמונות של השכונות המופצצות ההרוסות לגמרי ואני יודע שיש שכונות שלא נגעו בהם והן שלמות, זה כואב מאד לראות את ההרס העצום הזה". 

מתי לדעתך כל זה ייגמר?

"מי יודע? כשהתחיל ה'אביב הערבי' לפני כמה שנים וקדאפי נפל, ומורסי סולק, רבים בישראל היו בטוחים שאסאד יפול די מהר. כבר אז אמרתי שהמצב בסוריה שונה מאד משאר ארצות המזרח התיכון. אמרתי אז שלדעתי הסיפור בסוריה יימשך הרבה מאד זמן וסופו של אסאד רחוק מאד מאד. אני כיום מחזיק בדעה שאת אסאד כנראה לא יפילו בשנים הקרובות. מי שישלם את המחיר הם התושבים, גם בחאלב עיר הולדתי. ועל זה אני כואב".

בתמונה רפי סיטון. צילום יהודה גולן