היא סיקרה את מלחמת המפרץ מבחריין, פגשה את ערפאת במוקטעה, ראיינה את אבו מאזן ואיסמעיל הנייה, ולבסוף עזבה את עולם התקשורת כדי לחולל שינוי מבפנים. עם סיום המושב הראשון של הכנסת, ח"כ קסניה סבטלובה ממודיעין חוששת שיהיה כאן רע יותר, מותחת ביקורת על התנהלות הממשלה, אבל עדיין אופטימית ומרגישה שההתפכחות בדרך. וגם מדברת על משמעות החגים עבור מי שגדלה בבית רוסי בו נאלצה להסתיר את יהדותה
את ח"כ קסניה סבטלובה ("המחנה הציוני") פגשתי בבוקר של האחד בספטמבר, לאחר שליוותה את בנותיה התאומות ליומן הראשון בכיתה א'. היא בת 38, תושבת העיר, אם לשתי בנות ובזוגיות עם איש היי טק. סבטלובה נבחרה לכנסת ברשימת המחנה הציוני במסגרת המכסה של ציפי לבני. כשנפגשנו, בתי הקפה ברעות היו מלאים בהורים שחיכו לשעה בה יחזירו את ילדיהם מהגן ומבית הספר, וכמותם גם היא הייתה גאה ונרגשת. "בזמן הטקס של כיתה א' הייתה לי חוויה ביתית. כשאני התחלתי ללמוד בכיתה א' במוסקבה כולם היו מעונבים, כאן הרבה פחות רשמי ויותר חם. אני חרדה מכיתה א' כמו כל אימא, שתי הבנות דעתניות מאד וקוראות בעברית וברוסית. כתלמידה הייתי תמיד טובה בדברים מסוימים, ואימא שלי לא לחצה עליי כשלא הייתי טובה במתמטיקה. ידעתי כבר בכיתה ג' שאני אוהבת ספרות, היסטוריה ואנגלית. אני בעד מצוינות אבל נגד להלחיץ, צריך לגרום לילד להתעניין וחשוב שייהנה מהלימודים כי לחץ מוציא את הכיף והסקרנות. אני מקווה שיהיה להן מעניין ומהנה, שלא יהרגו להן את הסקרנות. יש בעיה של צפיפות בכיתות, בעיית הסרדינים, ואני מקווה שהרפורמות של שר החינוך בעניין הזה יבוצעו".
ומה דעתך על ביטול תוכנית "האחר הוא אני" של השר פירון על ידי שר החינוך בנט?
"אני מכהנת בראשות שדולת הכנסת לטיפוח מורשת יהודי המזרח ואני אומרת שיהודי המזרח זה לא "אחר". אני חושבת שחומרי הלימוד שלנו לוקים בחסר. יש תוכנית של 'קרן אברהם' במאה בתי ספר שמאפשרת לילדים מבט יותר רחב על האזור שלנו. יש מקום במערכת החינוך להכרת האחר והאני. אף ילד לא נולד גזען, זה עניין של חינוך".
כתבת לענייני ערבים
סבטלובה עלתה לארץ ממוסקבה בשנת 1991, בגיל ארבע עשרה, עם אימה וסבתה. "היהודים ברוסיה השקיעו בחינוך הילדים, למשל במוסיקה. אימא עבדה והשקיעה בי למרות שהייתה הורה יחיד, גם אני בת יחידה וגם היא. עברית למדתי רק בארץ, כשהגענו דיברתי קצת אנגלית. ברוסיה לא היינו קרובים ליהדות, ידענו שאנחנו יהודים אך לא היינו חלק מהקהילה. סבתא איבדה את כל משפחתה בשואה ולא דיברה על היהדות. בגיל שש היא אמרה לי: "את יהודיה אך אם ישאלו אותך תגידי שלא". כשעלינו לארץ לא היו לנו כאן קרובי משפחה ואימא אמרה: "ירושלים זו עיר הבירה, אנחנו רגילים לגור בעיר בירה וגם שמעתי שיש שם אוניברסיטה מצוינת אז נגור בירושלים". גרנו שלושתנו בדירת שני חדרים ואני למדתי בתיכון דתי 'צבייה'. מאחר והגענו לארץ באמצע אוגוסט בסמוך לתחילת שנת הלימודים הלכנו למשרד החינוך, היה שם פקיד דתי והוא הזהיר את אימא שבבית ספר חילוני אני אתדרדר ושלח אותי לחינוך הדתי. בבית הספר היו כיתות לעולות, רמת הלימוד הייתה גבוהה והם ראו בנו עליה 'טובה'. עברתי את זה בקלות, בבתי ספר אחרים ילדים עולים סבלו, היו סטריאוטיפים על רוסים ובעיקר על רוסיות. היינו נוער שהתנתק מהחברים בחו"ל וכאן ביקרו אותו וצחקו עליו. אצלי בבית הספר זה לא קרה וקלטו אותנו טוב. יחד עם זה הסביבה גרמה לנטייה לחזור בתשובה, זה כאילו היה חלק מהעסק. התהליך הוא מורכב עבור טינאייג'ר, שאבתי שם את כל הדברים ובמשך תקופה ארוכה שמרתי מצוות.
כשהייתי בת 18 סבתא נפטרה ואימא נשברה והייתה בדיכאון. התחלתי לעבוד ומאז עבדתי במשרה מלאה, גם בזמן הלימודים. תמיד התעניינתי בעיתונות, העיתונאים היו הגיבורים שלנו כשהתחילה בבריה"מ הפרסטרויקה. לזה רציתי להוסיף גם לימודי שפה ונראה לי טבעי ללמוד ערבית כי אנחנו גרים במזה"ת. למדתי ערבית בהתלהבות, זו הייתה התקופה שאחרי אוסלו. נהניתי מאד, החוג למזרח תיכון בירושלים הוא מדהים ולימדו בו אנשים נהדרים. בזמן התואר השני התחלתי לעבוד בערוץ תשע שבדיוק נפתח. הגעתי לשם דרך מודעה בעיתון וביקשתי להיות כתבת לענייני ערבים, נתנו לי למרות שלא היה לי ניסיון. משם הכול התגלגל מהר, בשנת 2002 התחלתי לעבוד וב- 2003 כבר נסעתי לבחריין לסקר ממשחתת אמריקאית את מלחמת המפרץ השנייה. בתקופת האינתיפאדה השנייה התחלתי להסתובב בשטחים, גם ברמאללה וגם בעזה. היו לי שם שלוש עשרה שנים של עבודה מעניינת. ראיינתי את ערפאת ונכחתי בפגישה שלו עם ערבים ישראלים בעת שהיה במוקטעה. שמעתי איך הוא השקיע שעתיים כדי לספר שבית המקדש היהודי היה בעצם בתימן. הוא הראה להם כאילו הוכחות בתמונות לכך שירושלים היא פלסטינית. חשבתי שעם האיש הזה אין הרבה סיכוי. במובן מסוים הוא לא היה פרטנר, לא עבר את השינוי ממהפכן שמשתמש בכוח לפוליטיקאי. הוא היה חביב ולא מתנשא וגם צלול לגמרי. ראיינתי גם את איסמעיל הנייה ביום שהחמאס ניצח בבחירות בעזה. בניגוד לערפאת הוא היה מאד עוין".
ומה התרשמותך מאבו מאזן?
"אבו מאזן הוא הזדמנות שהתמוססה. סיקרתי את פעילותו במשך עשר שנים וראיינתי אותו פעמיים. הוא בוודאי לא חבר בתנועה הציונית אבל יש בו את הפרגמאטיות שלא הייתה לערפאת. מי שפספס איתו זה שרון, הפספוס היה המהלך החד צדדי בעזה. צריך להבין שההתיישבות הישראלית ברצועת עזה הייתה כישלון, במשך שלושים שנה גרו שם בסך הכול שמונת אלפים אנשים. היה צריך להיפרד מעזה אך לעבוד עם אבו מאזן, המנהיג המתון שפירק את גדודי חללי אל אקצה. אם היינו מחזקים את אבו מאזן ב- 2005 גם הדברים בעזה היו נראים אחרת. סיקרתי את ההתנתקות מתוך עזה וראיתי איך יצרנו במו ידינו את החמאס, ש'מכרו' לפלשתינאים את הסיפור שהם גירשו את הישראלים. בתאריך 4.9.2005 החייל הישראלי האחרון יצא מעזה ומיד ראינו את אנשי החמאס תולים את הדגלים. צריך היה לתאם את היציאה מעזה עם אבו מאזן ולהציג את זה כהישג שלו. צריך היה להתחיל עם עזה ולהמשיך משם ליהודה ושומרון. אני לא מאמינה בחד צדדיות, ובטח שלא אחרי הכישלון החרוץ של הנסיגה מלבנון, שם ברחנו והפקרנו את בעלי בריתנו המרונים שכעת שונאים אותנו מאד".
איך ניתן היה לצאת מלבנון בדרך אחרת?
"באותה תקופה היו בארץ נציגויות של קטאר ואחרים. צריך היה לדרוש את קיומם של הסכמי טאיף מ- 1989 לפיהם כל הארגונים בלבנון, כולל החיזבאללה, היו אמורים להתפרק מנשקם. היה צריך לדרוש דרישות לפני הנסיגה וללכת למהלך אזורי, שהוא דבר טוב אם מדברים גם עם השכנים. ערב הסעודית הייתה משמעותית שם, בשנת 2005 עלתה היוזמה הסעודית וישראל לא נתנה לה תשובה עד היום. אפשר היה ללכת בהרבה דרכים ולא למהלך חד צדדי שחיזק את הגורמים הקיצוניים".
זה כמו מים בנהר
במקביל לעבודתה בערוץ 9 סיימה סבטלובה תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית והתחילה את הדוקטורט שלה, שהוקפא עקב כניסתה לכנסת. נושא המחקר הוא "הסיקור של ישראל בעיתונות המצרית בשנות השלום 1979-2011", משום שתמיד עניין אותה מה באמת חושב הצד השני. "יש ביטוי שהשלום האמיתי הוא לא עם המנהיגים אלא עם העם. העיתונות המצרית הרבה יותר אנטישמית ואנטי ציונית מאשר ההנהגה. השאלה שלי היא: מי הוביל את העיתונות לעמדה הזו, האליטות?"
האם זה כישלון של השלום עם מצרים?
"לא, זו דוגמא לכך שאם חוזה שלום בנוי טוב הוא מחזיק ולא כל כך משנה מי בשלטון. ממה שאני שומעת מאנשים שעבדו עם הנשיא המודח מורסי הוא לא היה מעז לבטל את ההסכם. לעומת זאת, יש כמובן את המקרה של אירן ששם היו לנו קשרים מצוינים ואחרי המהפכה הכול התפרק".
את תומכת בהמשך המגעים המדיניים. להערכתך ניתן כיום להגיע להסכם?
"לא יהיה כאן יותר טוב אם לא יהיו מהלכים מדיניים, וכעת, עם הממשלה הנוכחית, לא יהיו. סטטוס קוו לא ניתן לשמר לעד, זה כמו מים בנהר, זה לא עומד במקום. אם לא נעשה ונשנה יהיה יותר רע. האינתיפאדה הראשונה באה על רקע כזה של סטטוס קוו שלא ניתן היה לשמר אותו".
נכנסת לפוליטיקה לפני הבחירות כשהייתה באוויר תחושה של שינוי. את עדיין מאמינה ששינוי הוא אפשרי?
"הייתה תחושה שאפשר לעשות שינוי. הייתי רחוקה מהעשייה הפוליטית והחלטתי לנטוש את המקצוע שאהבתי, את תכלית חיי שתמיד חשבתי עליה, לטובת שינוי אפשרי. זה עדיין אפשרי, לא עלינו את המדרגה אך אני מקווה שזה יקרה. אנשים מתפכחים, אך לא בקצב שהיינו רוצים שזה יקרה. מצביעי ימין מתחילים לשאול את עצמם שאלות, הם חרדים מדו-לאומיות ומהתדרדרות כלכלית ושואלים לאן מובילים אותנו. הם מתחילים להבין שלא מובילים אותנו לשום מקום".
לפי תוצאות הבחירות דווקא נראה שהעם הולך ימינה?
"שיטת הבחירות היא בעייתית. רוב העם הוא במרכז ורוצה אחדות אך יש גורמים בימין ובשמאל שמציגים את זה כאילו מדובר בשמאל נגד הפריפריה. כמה זמן לקח לבגין להגיע לראשות הממשלה? גם לימין זה לקח זמן, זה לא בלתי אפשרי. כשמדברים על ההיסטוריה של הסכסוך באירלנד, הייתה שם אלימות ועוד אלימות עד שזה הצליח. היו להם כישלונות, כל כישלון הוא צורב וגורם להאמין שזה בלתי אפשרי אך מתברר שזה היה אפשרי. אצלנו אין ברירה. אנחנו רוצים להוביל לכיוון יותר ערכי ופרגמאטי בגלל הדשדוש שמדרדר אותנו".
האירופאים מאיימים להטיל עלינו סנקציות. להערכתך זה יגרום לממשלה לפעול בנושא?
"לא בטוח. יש את הדוגמא של רוסיה המודרנית, היא יחסית הצליחה ונוצר מעמד בינוני. עקב הפלישה לקרים הוטלו עליה סנקציות ועדיין רוב העם מגויס לכך לחלוטין, למרות שאנשים נלחמים על החיים הטובים שלהם. זו אידיאולוגיית מצדה. אני לא בטוחה שסנקציות חיצוניות יעבדו, אני לא בטוחה גם שזה יקרה ולא מייחלת לזה".
בדרום אפריקה ובסרביה התקפלו בעקבות הלחץ הבין לאומי והסנקציות?
אנחנו לא בשלב הזה. אני רואה שכעת האירופאים עסוקים עם סוריה ולא איתנו. הם חייבים לפעול בלוב ובתימן בגלל המוני הפליטים, אירופה חייבת לפעול. לכן, הסנקציות נגדנו לא יהיו בטווח המיידי. אני חושבת שהממשלה הזו יציבה, אבל אני לא רואה מי מצטרף אליה, במיוחד לא אנחנו. שמונה מאות אלף אנשים הצביעו עבורנו, אין סיכוי שניכנס לממשלה".
הציבור לא מאמין שהרצוג לא יצטרף לממשלה, חושבים שהוא ממתין לקונסטלציה הנכונה. הרי גם בעבר הוא ישב בממשלה שלא הסכים עם הקו שלה?
"לא תהיה קונסטלציה מתאימה לזה. נכון שבעבר ישבו בממשלת ימין אבל הפעם זה שונה. אם נרצה להצליח בבחירות הבאות אז זה לא יקרה. אנחנו יודעים מה קורה לשותפים של נתניהו. חוקים שעברו בממשלה הקודמת בעמל רב כמו חוק הגיור התבטלו לאחר שנה. זו הוכחה חותכת שאסור להצטרף לקואליציה".
לקראת הבחירות הבאות נראה שמחפשים מועמד בטחוני ומזרחי, כלומר גבי אשכנזי?
"מזרחים לא מצביעים למזרחים דווקא, העניין הוא לא מנהיג מזרחי. העיתונים עוסקים בספינים. הרצוג עושה עבודה טובה, בדיפלומטיות ובשקט, אני מאמינה ב 'אל תהיה צודק, תהיה חכם'. דווקא בדרכים השקטות של בוז'י אפשר להצליח. מנסים לפתוח את המחנה הציוני לקהלים יותר רחבים. אני לא מאמינה בסטריאוטיפים, יש פערי מנטאליות ואם בבחירות האלו קיבלנו עשרים וחמישה מנדטים אז כן נוכל להגיע להישגים. המחנה צריך להיפתח לרוסים, לאתיופים, לפריפריה. במדינה כל כך קטנה אי אפשר אפילו להשתמש במושג פריפריה. ראש הממשלה מדבר על פריפריה אבל הממשלה שלו בונה אוטוסטראדות לתל אביב. אין שום תוכנית לפריפריה. יש היום יותר משכילים במגזר הערבי ובפריפריה, אנשים משקיעים בילדים, שולחים אותם ללימודים גבוהים ואחר כך אין תעסוקה, לא מפתחים כלום. אנחנו פונים אל אותם מצביעי ליכוד מסורתיים מהפריפריה ומציעים להם יוזמות. אראל מרגלית בעצמו מקים חממות הייטק גם בכרמיאל, גם בדרום וגם בשיתוף פעולה עם המגזר הערבי. נתוני הצמיחה אצלנו חייבים להיות חיוביים אחרת נחזור למיתון ולצנע. אסור לעמוד במקום אך זה מה שהממשלה הזו עושה בכל התחומים. מה שאיחד תמיד את היהדות בגולה היא שאיפה למצוינות, גם ברוסיה, גם במזרח אירופה וגם ביהדות ערב, למשל בעיראק. למה דווקא בארץ איבדו את המצוינות? כי הממשלה מנסה כל פעם להעביר את הזמן עד לבחירות הבאות"
בלי אשליות
לסבטלובה שסיימה בימים אלו את המושב הראשון שלה כחברת כנסת, לא היו אשליות שבמושב אחד יבוא השינוי: "אני פרגמאטית וריאלית. לא היו לי אשליות שבמושב אחד נשנה מציאות אך יש בי אופטימיות. יש שיתופי פעולה בין המפלגות ויש נושאים שהתחלתי לעסוק בהם, למשל נושאי צרכנות. אני גם חברה בועדת חוץ וביטחון ובועדת העלייה והקליטה. העבודה בועדות פרטנית ורצינית, במיוחד בועדת חוץ וביטחון. חברי הכנסת עושים מאמץ ולומדים וגם אני לומדת את התהליך הפרלמנטארי. צריך ללמוד כל נושא על בוריו ולדעת ליצור שיתופי פעולה, זה עולם ומלואו. כעיתונאית תמיד עבדתי קשה ועכשיו אני עובדת יותר קשה. יש הרבה חומרי קריאה והרבה הצבעות. בסיום המושב ציפי לבני שאלה אותי איך היה? אמרתי לה שאני נהנית, זו זירה מעניינת, אפשר להשפיע גם באמצעות שדולות וגם באמצעות חוקים".
סבטלובה לא שירתה בצבא כי קיבלה פטור מטעמי דת, אך לקראת גיל עשרים ולאחר שנפרדה ממערכת החינוך הדתית עלו אצלה שאלות לגבי היהדות שלה. כיום היא מגדירה את עצמה כמאמינה ומבקרת בבית כנסת רפורמי".
מה המשמעות של תקופת החגים המתקרבת עבורך?
"החגים חשובים לי, גם בגלל הבנות, זה מחבר אותנו לישראליות. הדבר הראשון שאני זוכרת כשהגענו לארץ זה שבאו למרכז הקליטה מתנדבות בראש השנה עם תפוח ודבש. זה מאד משמעותי עבורי, אני לוקחת את הבנות לבית כנסת שהוא גם מסורתי וגם שוויוני. לא צריך לוותר על שום דבר. אפשר לשלב תרבויות ומסורת בחיי היום יום, אפשר ליהנות מהיהדות בלי להיות שבטים. אני מאמינה שיש הרבה במשותף בין חילוני ודתי ולא מבינה למה זרם אחד מנכס לעצמו את היהדות. אני בעד חופש דת וחופש מדת. רוב היהודים בעולם הם רפורמים או קונסרבטיבים ופה לא מכירים בגיורים ובנישואים שלהם, אנחנו מתנתקים מהם לגמרי. הדור החדש של היהודים בארה"ב לא מבין למה לתמוך במדינה שלא מכירה ביהדות שלהם".
(צילום: אינגריד מולר)
