יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום הזיכרון לחללי צה"ל. יום העצמאות. בעיניי, אלה הימים הכי חשובים בלוח השנה הישראלי ובתולדות המדינה. הגוף והנפש עדיין מוצפים ברגשות מעורבים של אבל, יגון ושמחה, והנה רק התעוררנו הבוקר לאחר יום עצמאות מלא בגאווה ישראלית, ולא חלפו 12 שעות מסיום יום העצמאות ה-78 למדינה היקרה שלנו והמציאות הטיחה אותנו על מציאות של פילוג ושסע שלוחמינו הגיבורים המתים והחיים ציוו אותנו להיות מאוחדים.
התעוררנו לבוקר של דיון בבית המשפט העליון בעתירות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח ה-7 באוקטובר, וזאת מאחר והממשלה החלה לקדם הצעת חוק להקמתה של ועדה פוליטית. דקות לאחר פתיחת הדיון ניסו הורים שכולים לפרוץ לאולם בית המשפט העליון, וכפי שקורה כבר לעתים תכופות נאלצו השופטים לפנות את האולם. הדיון הופסק וההורים השכולים מצאו עצמם מתעמתים אלה באלה. לא די להם בכאב העצום שבו הם שרויים, והם מוצאים עצמם אלה מול אלה.
כבוגר מלחמת יום הכיפורים והמחדל של אז, אין בליבי ספק שהממשלה מנסה להרחיק ולהשכיח מאיתנו את מוראות הטבח הנוראי של ה-7 באוקטובר. אנחנו שנתיים וחצי מהיום הנורא ההוא, העדויות נשכחות, חלק מקורבנות הטבח שניצלו בעור שיניהם מתים, הזיכרון הציבורי מאבד מעוצמתו, ואנחנו מוצאים עצמנו חוזרים לשגרת חיינו ולעתים חולפים ימים שלמים שבהם אנחנו לא חושבים על הטראומה הלאומית שעברנו כולנו.
מדוע במלחמה ההיא, לפני 53 שנים, איש לא התנגד להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית? היה קונצנזוס מלא בעם שהמחדל חייב להיחקר ללא דיחוי. לא הייתה שאלה בכלל שכך צריך לנהוג. והיום? איזו בושה ואיזו חרפה שדוחים מכל סיבה אפשרית את הקמתה של ועדת החקירה הממלכתית לטובת הנטבחים, הנרצחים וחללי צה"ל, ולמען עם ישראל כולו המבקש/מתחנן לדעת מה היה שם ומה קרה לנו. ולאן נעלמו הצבא, השב"כ, המודיעין הצה"לי, חיל האוויר ועוד מיליון שאלות.
אנחנו ששירתנו את המדינה, ששולחים את בנינו ובנותינו לצה"ל ושממשיכים לרוץ למרחבים המוגנים ומתאמצים מאוד לנהל חיים שפויים, זכאים באופן מלא ומיידי לדעת מדוע התרחש המחדל ומי האשמים בכך, כדי שייפנו את מקומם לאלתר ואם ימצאו לנכון ישלמו גם מחיר.
30 חודשים מלאים מאז הבוקר ההוא שייזכר לדיראון עולם, ואין אפילו סימן של התחלה להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שהיא צו 8 לאומי כדי שנוכל איכשהו להמשיך בחיים.
