אני בהולנד. הייתי חייב לקחת אוויר, אבל האמת היא שלא הצלחתי להתנתק ליותר משעה ממה שקורה עם החטופים והחיילים שלנו בעזה. מתברר שאתה יכול לצאת מישראל, אבל ישראל לעולם לא תצא ממני, ועדיף כך.
חיפשתי מדינה שפויה שבה מתנהלים חיים רגילים של אנשים שקמים בבוקר, שולחים את הילדים הבלונדיניים שלהם למערכות החינוך המדהימות, ויש להם ביטחון מלא שכולם יישבו יחדיו לארוחת הערב המשפחתית. שום צבע אדום לא יקפיץ אותם, והם ימותו מזקנה ולא מכאלה שמבקשים להשמיד אותם מכל הכיוונים.
הולנד מתוקתקת לגמרי. ולא באמצעות אפליקציות מתוחכמות. סוד השלמות של כל מערכות המדינה הוא בפשטות שבה הדברים נעשים. אם, למשל, מירי רגב רוצה באמת להתחיל לפתור את פקקי הענק שכולנו חווים מדי יום וגורמים לאיבוד משאבי זמן יקרים מפז, היא לא צריכה לטוס למרוקו, שהיא המדינה האחרונה על פני הגלובוס שממנה ניתן ללמוד משהו בתחומי התחבורה. היא גם לא צריכה לשלם מיליונים למומחי תחבורה. הגברת רגב צריכה לבלות סופ״ש קצר באמסטרדם, השטוחה כמו תל אביב, ופשוט להעתיק. אם תרצו: העתק-הדבק.
מגוון אמצעי התחבורה בהולנד הוא אינסופי ומביא אותך ליעד בדרך בקצרה והבטוחה ביותר. ילד הולנדי לומד לרכב על אופניים עוד בחדר יולדות. זו תרבות שלמה של פשטות, יעילות ובריאות. אולי בירושלים זה לא יעבוד, אבל בתל אביב ובכל גוש דן זה יכול להיות להיט ברוב ימות השנה. זה מחזה נפוץ לראות בני 80-90 מפדלים כמו איילה שלוחה. לראות ולקנא כיצד מערכת כל כך פשוטה אינה יכולה להיות ישימה אצלנו במדינת הסטארט אפ ניישן.
רוכבי האופניים הם מלכי הכביש. יש להם יתרון בכל מפגש בין מכונית לאופניים, והנהגים ההולנדים מכבדים זאת במלוא מובן המילה. ימים ארוכים אני רוכב בהולנד, בערים ובעיקר מחוץ להן, ולא ראיתי תאונה אחת. לא שמעתי צפצוף של מכונית, ובוודאי לא קללה עסיסית באוויר. זה אפשרי וזה פשוט. נותרתי נפעם ופעור פה מול מה שראו עיניי, ואף על פי כן ישראל היא הלב והנשמה ועבורי המקום הכי טוב בעולם. ושרק ייתנו לכולנו לחיות.
