הטור הזה מיועד בעיקר לבני 40-50 תושבי מודיעין ובכלל ואפשר שהוא מתאים גם לבני 35-55 תלוי במצב המשפחתי. דומה שבני הגילאים האלה מרגישים כמו אותו אוגר הרץ על הגלגל ולמעשה דורך במקום.
נראה שכולם בלחץ. מתרוצצים כמו ג'וקים מסוממים אחרי מטלות היומיום שאינן מסתיימות לעולם: השכמה, ילדים, פקקים, עבודה, חיסונים, חנוכה, פיגועים, אלימות, קניות, תשלומים, בריאות, זוגיות, ווטס אפ, פייסבוק וגוגל, חברים, משפחה וזו רק רשימה חלקית.
קיצורו של דבר בשבוע ימים אנחנו לכל היותר נהנים מיום אחד של חופש. "שבת וינפש". גם זה לא בטוח כי לעתים צריכים להעסיק את הילדים בטיולים הדורשים אופרציה ולוגיסטיקה אבל שלא נשכח שילדים זה שמחה ושהם כל עולמנו ועדיין תחושת הלחץ אינה עוזבת אותנו.
אז זהו שהחיים לא חייבים להיראות כך. במדינות רבות החיים מתנהלים עם הרבה יותר זמן איכות וזמן פנוי והתחושה היא של מי מנוחות ורוגע. אין כאן חלילה המלצה לקנות כרטיס בכיוון אחד, ההיפך הוא הנכון כי בסך הכל אנחנו בגדול מאושרים ורוצים לחיות כאן.
כצבר קצת יותר עתיק אני יכול להעיד שפעם היה כאן שמח. החיים היו פחות מאיימים גם אם התוחלת שלהם הייתה קצרה יותר. היה יותר שקט ורגוע עם זמן למשפחה וחברים. נכון שרמת החיים הייתה נמוכה יותר אבל איכות החיים הייתה הרבה יותר גבוהה. לא בילינו שעות בפקקים וחיינו ללא נייד ואף אפליקציה. הייתה שכונה, תנועת נוער, פרדסים והרבה מאוד זמן לקחת נשימות עמוקות מבלי שאף אחד יאיץ בך. איש לא עמד עם סטופר וזירז אותנו. כולם לקחו את הזמן כמשאב זמין הקיים בכמויות.
אנשים נסעו לאט למרות שכמעט ולא היו פקקים. אוטובוסים הגיעו לכל יעד ובמכולת השכונתית היה לחם אחיד, קוטג' וגבינה צהובה וזהו, והרגשנו בני מזל.
לעתים קרובות אנחנו מרגישים בתוך סיר לחץ. כל האפליקציות והאמצעים האחרים שנועדו לחסוך לנו זמן לא מצליחים באמת לחסוך לנו אפילו חצי דקה כי עוד ועוד מטלות נכנסות ללו"ז היומי ואנחנו מגיעים למיטה נושמים אבל עם הלשון בחוץ.
זהו. נגמר לי הזמן ואני חייב לרוץ הלאה…
