כ-300 בני משפחה וחברים התאספו השבוע בבית העלמין במודיעין, ליד קברו של אורן מזרחי מרעות בציון שש שנים למותו. אורן נהרג מפליטת כדור אקדח בבית חברו, אקדח שהיה שייך לאביו של החבר.

הדבר הבולט ביותר באזכרה היה גילם של חבריו של אורן. כשקרה האסון היו כולם ילדים בגיל בר מצווה. כעת הם כבר חיילים.

"אנחנו מתנחמים בילד החדש שנולד לנו, עידו, שהוא האור בעיננו, אנחנו חיים בשבילו", אמר האב אייל. את ההספד המרגש ביותר נשאה אחותו ענבר:

"הנה עברו שש שנים שאתה לא פה. שש שנים שאני מתגעגעת. שש שנים שאתה חסר לי בלב. לפעמים אני חושבת לעצמי למה היית צריך לעזוב אותי. ואז אני פשוט מתחילה לבכות. גם עכשיו, כשאני כותבת את הדברים, אני מתחילה לבכות. הלוואי שתהיה פה ותראה איך אני גדלה. אני כבר בכיתה ו'. נפרדתי ממך כשהייתי בגן חובה. קטנה כל-כך.

"אף אחד מהילדים בכיתה או בשכבה שלי לא מכיריאותך. הם יודעים דרך העיתון או הסרט שעשו עלייך. הייתי רוצה שיכירו אותך. אם יש לי עוד זיכרון ממך הוא שהיית אח נפלא. אתה עדיין כזה. הייתי רוצה שהם יידעו את זה. אני תמיד חושבת עלייך ורוצה שתהיה פה איתי. אוהבת אותך מלא".

האם, סיגלית: "היום זו האזכרה השישית שלך. הפעם השישית הבאה כהוכחה קשה למה שאנחנו עוברים מדי יום ביומו. היום אתה כבר חייל. קרוב לוודאי שהגעת לשבת ואנחנו סביבך. שומעים סיפורים, מפנקים, דואגים. כאילו הכל בסדר, הכל כמו שצריך.

"אבל היום, זה כמו היום בו עמדנו כאן לראשונה. היום השחור והחשוך הזה, בו עוד לא קלטנו את חסרונך ואת שברון ליבנו. זוכרת איך התיישבתי בצידך כשכל מה שיש לי לגעת בו זה חול. לא איבר מגופך, רק חול. לא יכולתי לקום וללכת, כי איך אפשר להשאיר ילד בן 13 לבד בחושך ועוד בבית העלמין?

"אבל הלכנו. הלכנו לקראת האחים שלך שהם הקרן אור של חיינו. הם אלה שמצילים אותנו. אם נכון מה שאומרים ואתה רואה מה קורה, אז בטוח שכבר פגשת את עידו, עידו'לה. בזכותו השגרה שבהישרדות מקבלת גוון מתוק. הוא מקסים ושובב. הוא בן. הלוואי ויגדל ויקבל ולו במקצת מאופייך הנינוח, מצחוקך ומשמחת החיים שלך. עמית עולה לתיכון וענבר לחטיבה. הם גדלים כל כך מהר. איך כבר עברו שש שנים? מה אתה הספקת לעשות בינתיים? טוב לך? בבקשה תגיד לי שכן. אוהבים אותך כל כך".

בתמונה: אורן מזרחי. את האח עידו הוא כבר לא יכיר (צילום ארכיון)