אריק איינשטיין היה דברים רבים. הוא היה זמר, כותב, פיזמונאי, תסריטאי, שחקן, ספורטאי ואוהד, אבל הוא לא היה סמל. במהלך השבוע האחרון, מעבר להררי ההספדים קשה כבר לזכור שאיינשטיין היה אחד מהדמויות הכי מופנמות ומסוגרות בעולם המוזיקה. הוא לא הופיע מאז שנת 1981, מיעט להתראיין גם כאשר חוקי המשחק דרשו (נגיד, אלבום חדש) והתרחק מאור הזרקורים שהכיר בשנים שלפני.

זה תרם, בחלקו, לתדמית של איינשטיין. הרי מסתוריות תמיד תתפוס מקום של כבוד בהעדר אופציות אחרות, ובכך נוצרה הילה של ה"ישראלי האולטימטיבי" סביבו. הוא מצידו, כפי שהיה ברור בשנים האחרונות, המשיך לפעול ולהוציא מוזיקה, גם אם היא לא זכתה לאותה הצלחה של חומריו הישנים יותר. עבר כבר יותר מעשור מאז אלבומו המצליח האחרון ועל אף שהוא היה האמן המושמע ביותר ברדיו לשנת 2010, אני מבטיח לכם שהוא לא הגיע לשם בזכות האלבום שהוציא אחרי 1997.

זה סיפור קצת מלנכולי, כמו בשיריו הכי טובים. סוג של עצבות עם חיוך קטן. הרי אי אפשר להיות עצוב מזה שאתה הוא האמן הכי אהוב במדינה, אבל גם אי אפשר להיות מאושר לחלוטין כשמתעלמים מהחומרים החדשים שלך ומבקשים שרק תנגן את אותם הדברים הישנים. אריק לא שיחק במשחק הזה. הוא עשה רק מה שהוא רצה, דיבר רק עם מי שהוא רצה וסירב לעבוד לפי הדוגמא שנכתבה לו – ה"סמל".

הרי בראשית דרכו, איינשטיין היה הכל חוץ מ"ישראל הטובה והישנה" כפי שרבים אוהבים לתפוס אותו. ראו אותו כחשישניק, היפי ועושה צרות. הייצוג שלו בסרט "מציצים" תאם באופן טוטאלי לאווירת הפריצות שסבבה בין חבריו בתקופה מוקדמת יותר. כמי שהביא את בשורת הרוקנ'רול לא היתה לו יותר מדי סימפטיה לממסד. אבל הממסד אוהב לחבק את הבאים כנגדו בחיבוק דוב וכך גם קרה עם איינשטיין. הוא התקבל בטוטאליות כזו שלא היתה לו אפילו אופציה לסרב. הפך לסמל.

אז עם הליכתו מהעולם אולי שווה לעצור רגע ולשאול מה היה יותר – אדם או סמל. איינשטיין ניסה לברוח מהתהילה, מהתדמית והדימוי וחיפש לבלות עם החברים שלו ולעשות קצת מוזיקה עם אנשים שאהב. הוא היה איש של תשוקות, בין אם זה מוזיקה או הפועל תל אביב, וכזה נשאר עד לכתו. נדמה שהדרך הכי טובה לכבד אותו היא לא להתאבל, לא להדליק נרות בכיכר ולא לבכות את מותו. רק צריך להאזין לו, אולי גם לאלבומיו האחרונים, ולהבין שהחלון היחיד שהיה לנו למי הוא אריק איינשטיין האמיתי הוא דרך המוזיקה. ובכך, זכינו.

צילום יחצ