הבחירות כבר כאן והמדינה כמרקחה. כל תשומת הלב התקשורתית והציבורית עם העיניים על הכדור. על הבחירות. כשאעמוד מול הקלפי אעצום את עיניי ואדמיין שאני ב-7 באוקטובר, באחד הבתים בקיבוץ בארי ש-105 מתושביו נרצחו ועשרות רבות נחטפו לעזה, ואשאל את עצמי מי ראוי לעמוד בראש המדינה היקרה שלי אך העצובה והחבוטה. וגם אביט בדמיוני בעיניי אלפי המשפחות השכולות ורבבות הפצועים בגוף ובנפש, ובמאות אלפי האזרחים הנמצאים בפוסט טראומה, ואחליט מי ראוי להיות המנהיג שלי.
אסתכל גם על מאות החטופים ששבו מגיהינום המנהרות בעזה, וגם על נשות המילואימניקים ועל הבעלים שלהן שטוחנים מאות רבות של ימי מילואים, על הנהגים העומדים לצידי מדי יום בפקקי נצח, על נפגעי תאונות הדרכים והנרצחים בפשיעה אלימה מאין כמותה במרחב הציבורי של כולנו, ואז אחליט.
לא לפני שאחבק את ילדיי ונכדיי ואחשוב מה ומי יהיה הכי טוב עבורם כדי שימשיכו את שרשרת הדורות כאן בארץ חמדת אבות ולא בארץ נכר רחוקה ומנוכרת, כי זו הארץ ואין בלתה. בית לא עוזבים.
אחשוב על כל אלה רגע לפני שאקח את הפתק שהוא נכון עבורי ואשלשל אותו לקלפי ביד בוטחת ועם תקווה עצומה ליום אחר. עתיד שונה ואופטימיות חסרת תקנה שבה אני לוקה מאז פרצו חיי במדינה שלנו.
ולאחר שאקיץ מהדמיון המודרך שגזרתי על עצמי, אביט בפרצופם של אלה שהיו חברים בממשלת המחדל הנוראי: אמסלם, מאי גולן, קרעי, גוטליב, ואטורי, גולדקנוף, דרעי וגם יריב לוין, ריכטר, ברקת וקיש ושאר הערות השוליים כמו אוריך, פלדשטיין, איינהורן וברוורמן, ואשאל אתכם האם אתם רוצים עוד מאלה? עוד מחדלי האישים שהביאו את כולנו אל עברי פי פחת.
ובראש מצעד האחראים כמובן, מי שעמד ולמרות דעת הרוב המכריע שאינו רוצה בו עוד ממשיך לעמוד בראש המדינה ונאחז בקרנות המזבח כדי לא להרפות, לשחרר אותו מאיתנו ואותנו ממנו.
הבחירות הן אישיות וחשאיות, ואף על פי כן אני מגלה בראש חוצות: אני בוחר במזרחי, המרוקאי ("הקוף"), הרמטכ"ל, האב השכול והאיש שאין גיד אחד בגופו שיודע לשקר, לתחמן ולקמבן. מבחינתי הוא המנהיג האולטימטיבי לעת הזאת, שיכול להתחיל בתיקון ובריסטארט שהמדינה שלנו כל כך זקוקה לו.
אני בוחר בגדי איזנקוט.
