בשבועות הבאים יציינו תושבי רעות 25 שנה לעליה על הקרקע ושלושים שנה להחלטת הממשלה על הקמת היישוב. איך הפכה שכונת "אנשי הקבע" לאחד היישובים היוקרתיים בישראל?. כיצד זינקו בה מחירי הנדל"ן בשיעור של יותר מאלף אחוז?. מדוע כמעט אי אפשר להשיג בה היום בית ומה אורך רשימת ההמתנה? . ומה חושבים המתיישבים הראשונים על מה שקרה ביישוב מאז. פרויקט מיוחד

בחודש דצמבר הקרוב ימלאו שנה שנה בדיוק לישיבת ממשלת ישראל בה התקבלה ההחלטה על הקמת היישוב רעות. מיד לאחר מכן יציינו ראשוני התושבים את 25 השנה שעברו מאז כניסת המשפחה הראשונה לביתה. קשה להאמין שחלפה כבר רבע מאה מאז יצא לדרכו אחד היישובים המבוססים בישראל, שהחל בכלל כפיתרון מגורים לאנשי צבא קבע ומצא את עצמו כשכונת יוקרה של עיר העתיד – מודיעין. חזרנו לסיפורה של רעות, החל מאותו יום בו התקבלה ההחלטה בממשלה, דרך סיפורם של אנשי חיל האוויר שנבחרו להקים יישוב חדש מאפס ועד למשפחות הראשונות ברעות, שהגיעו למעשה לשיכון משפחות משודרג.

יותר מכל אדם אחר, מי שאחראי על הקמת רעות הוא עמיקם אורן. היום יזם נדל"ן ותיק, בעבר חבר מועצת העיר ובימים ההם – ראש מחלקת בינוי של חיל האוויר. אפשר אף לומר כי אורן הקים את רעות יחד עם שלושה משותפיו כיום בחברת הבנייה  CPM, שמונו מטעם החיל לשמש ראשי מנהלת הפרויקט.

בספר שהוא כותב בימים אלה מתאר אורן את הרקע להחלטה: "השנה 1984. צה"ל מתמודד עם גל נוסף של עזיבת קצינים מוכשרים את הצבא ומחפש דרכים לעצור את התהליך. יכולתה של מערכת הביטחון לשפר את משכורות הקצינים מוגבלת. לפתע נזכרים בנוסחה שכבר הוכיחה עבדה בעבר. כמו לימודים אקדמאיים גם הקמת שכונות מגורים למשרתי קבע הוכיחו את עצמם כבר כאמצעי אפקטיבי".

לאחר שהוגדר יעד של אלף יחידות דיור באזור המרכז מתחילים בצבא לחפש מיקום פוטנציאלי אולם לא מוצאים שכונה מתאימה וזמינה בסדר גודל כזה. הערים רמלה, לוד וראש העין, שהוצעו בתחילה כמקום לפרויקט החדש, לא יכלו לספק תוכניות בנייה מאושרות לסדר גודל של אלף בתים. במנהל מקרקעי ישראל מציעים לבסוף להקים יישוב חדש באזור מודיעין (שעוד לא היתה קיימת אך היתה "בתיכנון"), במסגרת תוכנית להקמת יישוב בן 2,500 יח"ד שכבר קיבלה תוקף סטטוטורי.

כאשר מפורסמת הקריאה למשרתי קבע להצטרף לפרויקט נרשמות אליו 4,000 משפחות. מתוכן נבחרו אלף בלבד בשלב הראשון. הקריטריונים שהגדירה מערכת הביטחון היו: קצינים מתחת לגיל 35 ממקצועות נדרשים כמו לוחמים ומהנדסים בעלי חוות דעת טובות, ובנוסף נדרשה חתימה לשרות קבע נוסף של שמונה שנים.

ב-22 בדצמבר 1985 מתקיימת ישיבת ממשלה בה הוחלט על הקמת רעות, כאשר צויין כי רעות תהווה בעתיד חלק ממודיעין. המיקום שנקבע הוא ממש לא המיקום בו שוכנת רעות כיום. עמיקם אורן, שהגיע לשטח לאחר החלטת הממשלה, מספר על השתלשלות האירועים: "החלטת הממשלה קבעה נ"צ שנמצא בדיוק על גבעת התיתורה. הגעתי למקום, עליתי לגבעה ואמרתי 'פה לא יקום היישוב'. קודם כל, כבר במבט ראשון אפשר היה לראות שיש בשטח הרבה עתיקות וידענו שזה יכניס אותנו לבעיה. בנוסף, היו בגבעה עשרות בורות מים, כאלה שאתה רואה פתח צר אבל מתחתיו זה מתרחב לבור בקוטר עשרה מטרים  ויש קושי הנדסי לבנות יסודות בשטח כזה. מלבד זאת, הגבעה לא התאימה גיאוגרפית לחזון שהיה לנו. חיפשנו אזור בו מרכז היישוב, בו ייבנה המרכז המסחרי, הקאנטרי וכולי, יהיה בעמק ומשני צידיו יצפה עליו היישוב".

למה לא בגבעת התיתורה?

אורן ושותפיו למנהלת הפרויקט יוצאים לסיור באזור למציאת אתר חלופי, אולם נתקלים בבעיות לא צפויות: "זיהינו את המקום בו הוקמה לבסוף רעות והחלטנו שהוא מתאים. בכניסה לאזור היה בסיס של מג"ב ששטח האימונים שלהם התפרש על האזור בו הקמנו את היישוב. שלחנו למקום מודדים ואנשי מג"ב נלחמו על השטח וניסו לסלק אותנו. הגענו אנחנו לשטח וכשניסו שוב לסלק אותנו לא הסכמנו לעזוב. היה שם רס"ר אחד שראה שאנחנו לא עוזבים, אז הוא פשוט לקח את העוזי שלו וירה לנו צרור בין הרגליים. ברחנו, אבל עלינו מגבעה אחרת. אחר כך נהיינו חברים טובים של החבר'ה ממג"ב".

לא הייתה התנגדות לשינוי המיקום מצד הממשלה שקבעה מיקום אחר?

"זאת הייתה מדינה אחרת, תקופה אחרת. העובדה ששינינו את המיקום ותוך שנה כבר הייתה לנו תב"ע מאושרת, היום אף אחד לא מאמין שזה היה אפשרי. המדינה הייתה הרבה פחות צינית. היה כבוד לצבא ואני נהניתי מדיקטטורה. הייתי בן 37 עם חוצפה של קצין צעיר. ילד בן 37 בונה עיר".

לאחר קביעת המיקום הסופי מתחיל העסק להתגלגל. לשם ביצוע הפרויקט הוחלט על מבנה ארגוני כאשר הוקמה עמותת "נאות רעות" שאיגדה את המצטרפים לפרויקט והחזיקה בשליטה בחברה הכלכלית "מגורי מודיעין" שהוקמה לשם הקמת היישוב.

"היו המון סיכונים", מספר אורן. "סיכונים שלקחת אותם היה מעשה די לא אחראי. לא בטוח שהמצטרפים לפרויקט ידעו את זה, אבל המודל הכלכלי בוסס על ערבות הדדית. בניגוד לקבוצות רכישה של ימינו, שזה הדבר הכי קרוב למה שהיה אז, הערבות ההדדית היא רק בנוגע לדברים כמו תכנון ופיתוח שמתבצעים במרוכז. ברעות המערכת כולה הייתה אחת. חשבון בנק אחד, מערכת התקשרויות אחת וערבות הדדית מלאה של כל חברי העמותה. אם מישהו היה נופל ולא יכול לשלם את ההתחייבויות שלו, כולם היו נופלים".

נשמע ממש חלוצי…

"היתה לנו אבל רשימת המתנה של 4,000 איש, אז כך הגנו על עצמנו. לא הייתה עלינו שום בקרה, פשוט רצנו בשטח והקמנו יישוב. אגב, לא היינו רחוקים מכישלון. סיימנו את הבנייה רגע לפני גל העלייה הגדול מברית המועצות. כל הקבלנים שחיזרו אחרינו, פתאום ברחו לפרויקטים שהקימו לטובת העלייה. אם זה היה קורה חצי שנה מוקדם יותר, היינו בבעיה".

איפה הבית שלי?

בשנת 1988 מתחילה הבנייה של היישוב החדש. "דבר ראשון שבנינו היה את בריכת המים שעלה הגבעה", מספר אורן. "חשבנו שלצורך הבנייה יצטרכו כמויות אדירות של מים, אז אמרנו בוא כבר נבנה את הבריכה ונחבר ל'מקורות'. איך שהתחלנו לחפור, הטרקטור חשף עצמות בני אדם. ישר נתנו הוראה לכסות את הכל. השתקנו את הסיפור כדי שהעבודות לא ייעצרו. אבל יחס לעתיקות כן היה לנו. באחד מהמקומות בו היינו אמורים לבנות שתי יחידות דיור, חשפנו שרידים של בית כנסת מימי בית שני. ביטלנו את הבנייה שם והזזנו את היחידות למיקום אחר. עד היום החורבות האלו נמצאו בחיבור שבין רעות לבוכמן".

המינהלת יצאה לדרך עם תוכנית מגובשת ל-2,500 יחידות דיור, אלף בשלב הראשון. היישוב החדש אמור היה להיות בעל יכולת עצמאית מירבית ולכלול מערכת חינוך מושלמת, מגנים ועד חטיבה עליונה, שתיתן מענה כבר בשלב הראשון לאלפיים ילדים. במקביל הוקמה מערכת ארגונית שתפקידה היה לשמור על קשר עם המשתכנים. במקום נערכו סיורים, כנסים תקופתיים הופקו ומיקום המגרשים הוגרל בין כל מצטרפי הפרויקט.

מיקום המגרש שהגרילה כל משפחה, נשמר בסוד עד לסיום הבנייה, מה שהוליד סיטואציות משעשעות בהן ניסו המשתכנים החדשים לנחש איפה בדיוק עומד הבית שלהם. ההיגיון מאחורי ההחלטה היה שהדיירים המיועדים לא יפריעו לביצוע הפרויקט בשטח. בחוברת שהופקה לציון עשור ליישוב סיפר אורן: "במושגים אזרחיים זה לא נתפס. אימצנו את ההחלטה שהתקבלה כבר בהקמת יבנה שאנחנו לא אומרים לאנשים היכן הבתים שלהם. בשבתות היה ניתן לראות שיירות ארוכות של אנשי צבא העושים את דרכם ליישוב ומחפשים את ביתם לפי המאפיינים שכן ניתנו לבחירה, כמו האדריכל, הגודל, סוג הריצוף והכלים הסניטריים. היו הרבה חבר'ה שחשבו שאיתרו את ביתם וליטפו וטיפחו בית מסויים ולבסוף התברר שטעו".

כך הפכנו ליבואני ציוד

בניית פרויקט בסדר גודל כזה, העניקה למנהלת כוח לא מבוטל בשוק הבנייה בישראל של אותם ימים. בספרו מספר אורן איך הפכה המנהלת ליבואנית: "בישראל של סוף שנות ה-80 חלק משוק הייצור וחומרי הבנייה נשלט על ידי כמה מונופולים. רעפי חרס ניתן לרכוש רק מ'חרסה', רעפי בטון אצל 'אקרשטיין', קרמיקות ב'נגב קרמיקה' וחרסינות ב'ברבור'. החלטנו לפתוח את הפרויקט למכרזים בינלאומיים לאספקת חומרי בנייה ולהפוך ליבואנים. היצרנים המקומיים היו בטוחים שמדובר בהפגנת שרירים בלבד ממי שהוטלה עליו משימה לבנות עיר בלו"ז מוגדר ואין לו ברירה אלא לרכוש ובכמויות גדולות במחירים שהשוק יכתיב לו. לפני שהשוק הספיק לומר ג'ק רובינסון שייטו כבר בים התיכון עשרות מכולות כשפניהם לאתר הבנייה ברעות. כך רכשנו את כל מערכת הגגות המתועשים מעץ בארה"ב, חומרי בידוד לגגות ביוון, רעפי חרס באיטליה, ספי חלונות הולנד וברזים בגרמניה. גורמים אינטרסנטים מיהרו לצאת לעיתונות וכותרות על קציני צה"ל שתורמים להרס התעשייה המקומית לא איחרו לבוא. בסופו של דבר מהלך הכניסה לייבוא חסך לכל משפחה עשרות אלפי שקלים".

עצירה ב"מלחמת המפרץ"

קיץ 1991 הוגדר כמועד כניסת המשפחות לבתיהן החדשים, אולם חודשים ספורים קודם לכן מתערבת המציאות בתוכניות. מלחמת המפרץ פורצת בינואר ובמשך מספר חודשים אתר הבנייה כמעט ומושבת לאחר שכניסת הפועלים הפלסטינים לישראל נמנעת. הפיגורים הולכים ומצטברים ובמנהלת נדרשים לקחת החלטה – האם לדחות את האכלוס, למרות שאלף משפחות מפנות את בתיהן בקיץ, או ללכת לתהליך אכלוס בעייתי. במנהלת בוחרים באפשרות השנייה. מאי 91 מגיע ועימו המשפחה הראשונה. בחוברת העשור לרעות מסופר על משפחת ברזילי שהיו הראשונים ביישוב ומצאו את עצמם חיים לבד, שכנים רק לפועלים הפלסטינים ול-999 בתים ריקים. עוד בחוברת סיפרה מרתה ברזילי, שמשפחתה הגיעה לרעות ב-1 ליולי, על חוויית הקליטה הראשונית הקשה: "רוב הבתים היו עדיין ללא חשמל ובחוץ כמובן שלא הייתה תאורה. בלילה המקום היה נראה כמו עיירת רפאים. טלפון לא היה וגם לא גז. לאנשים עברו לרעות כי לא הייתה להם ברירה והם היו חייבים לפנות את הדירות בהם גרו עד אז. לפעמים הגיעו משפחות עם המשאיות בשמונה בערב והיו צריכים להעלות את כל הרכוש על גבעה בלתי סלולה כשמסביב הכל רק חול וחול. עדיין לא היה שביל סלול, שלא לדבר על מדרגות, וכך נאלצו לטפס במעלה הגבעה עם הציוד  בחום הכבד של קיץ 91'".

אם הקיץ הראשון היה לא קל, הרי שהחורף הראשון, בו אף ירד שלג באזור, הביא עימו בעיות לא פחות פשוטות. ארנון שלום, שהיה ראש המנהלת החל מאוקטובר 91', סיפר בעבר: "ישבתי במשרד המנהלת ב-5/12/91 כאשר בערב החלו להגיע עשרות שיחות טלפון מתושבים על חדירת מים לבתים בעקבות הגשם הראשון. הזעקתי את המפקחים, הלכנו לבתים וביקשנו מהתושבים לעשות חורים בתקרות כדי שלא יתמוטטו. מסתבר שהטיח שנבחר היה אמנם טוב, אבל להיה מספיק ניסיון בעבודה איתו ולא השתמשו במספיק טיח. היו אנשים שנאלצו לחפור תעלות באמצע הלילה כדי לתעל את המים מחוץ לבתים. במקומות מסויימים השלוליות היו כה עמוקות, עד שהיה חשש שהילדים ייסחפו עם המים. הכל הפך לביצה אחת גדולה. גם כבישי האספלט של היישוב שנסללו לאחרונה, נסחפו בגשם החזק והכביש לתל אביב היה מוצף".

גם משפחתה של דבורה ליאור הגיעה לרעות בחודשים הראשונים לאכלוס: "מאוד אהבנו את הרעיון ושמחנו להגיע לרעות. כשהגענו היישוב היה לגמרי בהתהוות וכולנו היינו צעירים ויפים. הייתה תחושה של חלוציות, של התחדשות וזה היה כיף גדול. לכולנו היו ילדים צעירים ששיחקו יחד, אכלו אחד אצל השני ועשו מחנות ברחוב".

לגור בבסיס, אבל משודרג

עדה רשף, שהגיעה למקום בשנת 1992 מבסיס חיל האוויר בחצור, מספרת אף היא על קסמו של הפרויקט החדש: "לא היה כאן כלום, אבל היינו מוכנים לזה מניסיון של חברים בפרויקטים צבאיים אחרים כמו ביבנה, פרויקטים שפספסנו. אמרנו לעצמנו שכל פרויקט של חיל האוויר, אנחנו הולכים עליו. סמכנו על החיל ובאמת לא התאכזבנו. היה כאן גנים ובית ספר, אבל לילדה הגדולה שלנו שהייתה בכיתה י"א לא היה מענה. בית הספר ברעות היה צומח והיא נסעה ללמוד בקריית אונו. התשתיות היו על הפנים, במיוחד כביש 443 שהיה חד סטרי ולא מרומזר. עבדתי אז בלוד וכל נסיעה בבוקר הייתה ממש מסוכנת ולא נעימה. אבל כל זה בטל בשישים. כל כך שמחנו שיש לנו בית משלנו, שהגענו למקום עם כזה פוטנציאל ששום דבר לא ממש הפריע לנו. זה היה סוג של שיכון משפחות כמו בבסיסים, רק משודרג. לכולם היה רכב צבאי וחלק גדול מהשכנים כבר הכרנו מהבסיסים. הילדים עברו מחצר לחצר והייתה אווירה של ביחד".

רעות כ"בוננזה" נדל"נית

כשנולדה רעות לפני חצי יובל שנים, המטרה היתה לעבות את אזור הספר סמוך לקו הירוק, ועל הדרך "לצ'פר" אנשי קבע בקרקע כמעט חינם ובבתים צמודי קרקע במחיר מצחיק.

מאז עברה רעות לפחות בתחום הנדל"ן כמה גילגולים. אחרי שנים שבהן רק אנשי קבע ועובדי מערכת הביטחון כמו אזרחים עובדי צה"ל ועובדי משרד הביטחון שקיבלו הקצאות התגוררו בה, נפתחה רעות גם לשוק החופשי וליישוב המבודד נכנסו גם בעלי מקצועות אחרים.

מבחינה נדל"נית עברה רעות כמה שינויים מהותיים. בשלב הראשון התמלאו מכסות המתיישבים החדשים במחיר ההתחלתי שנקבע, של כמאה אלף דולר, לשלושת דגמי הבתים הראשונים שהוצעו לאנשי הצבא ברעות א'. שם נכנסה רעות לשנים של יציבות מחירים, כי אף אחד לא מכר ולא קנה שם נכס, בגלל מגבלת ההקצאות לאנשי קבע במחירים מסובסדים. המגבלה הראשונית לכל מי שזכה בנכס ברעות היתה איסור למכירת הנכס במשך חמש השנים הראשונות.

אך גם לאחר פתיחת השוק לציבור הרחב לא נהרו למקום המונים. רעות עדיין היתה מקום שכוח אל, על כביש צדדי (443) רחוק מכל מקום ישוב גדול ומרכזי, כשהעיר מודיעין עוד היתה רק על שולחן התיכנון במשרדי האדריכל ספדי. היישוב היחיד הקרוב לרעות היתה מכבים הוותיקה יותר, שגם שם המחירים עדיין היו נמוכים.

אבל באמצע שנות התשעים, כחמש-שש שנים לאחר העליה על הקרקע, אירעו שני אירועים מכוננים מבחינה נדל"נית: עבודות הקמת העיר מודיעין החלו, והסתיימה תקופת ההקפאה של מכירת הבתים ברעות. כאן החל ה"בום" של עליות מחירים, שחייבים לומר שאפיין את כל מדינת ישראל, אבל בעוצמה גבוהה יותר ברעות.

בעלי הראיה והחזון שראו את הפוטניציאל הנדל"ני בהקמת העיר מודיעין הסמוכה, והבינו שרעות ומכבים יפסיקו להיות "חור במדבר" ויהפכו למרכז תוסס, חיפשו נכסים צמודי קרקע. רעות, כמו מכבים, הפכה ליעד מבוקש.

באמצע שנות התשעים המחירים החלו לנסוק ברעות. גם התקדמות עבודות הבניה של העיר מודיעין הוסיפו שמן למדורת עליית המחיר. ממחירי "רצפה" של כמאה אלף דולר, בתים ברעות כבר נמכרו בכפול ויותר.

כשמודיעין דחפה את רעות למעלה

העמותה שניהלה את היישוב הצעיר הציעה לציבור שלושה דגמים בסיסיים של בתים ברעות א': הדגם הקטן בשטח 80 מ"ר שנמכר בכ-90 אלף דולר, הדגם המורחב בשטח 130 מ"ר שנמכר במחיר 122 אלף דולר והדגם הסופי והגדול ביותר בשטח 160 מ"ר שנמכר בכ-160 אלף דולר. אלה היו דגמים בסיסיים בלבד שלא ניתן היה לבצע בהם שינויים בשלב הקניה. כולם בתים צמודי קרקע, במתכונת של מבנים דו משפחתיים.

אנשי מערכת הביטחון שקנו את הבתים התבקשו לבחור כל אחד בדגם הרצוי לו. ברעות א' הראשונה הוצעו חמשת הדגמים, ברעות ב' שהוקמה בשנת 1992 הוצעו כבר רק שני הדגמים הגדולים, המורחב והסופי. אמנם לא ניתן היה לבצע בשלב הראשון שינויים בדגמים, אבל במהלך השנים, רבים מתושבי רעות ביקשו וקיבלו היתרים להרחיב את השטח הבנוי וכך גדלו הבתים והגיעו גם לשטח בנוי של עד 180 מטרים רבועים. חלקם גם הוסיפו בריכת שחיה.

גל השבחת הבתים שהחל עם תחילת שנות האלפיים תרם מאד לעוד עליית מחירים מהירה וחדה, שהשיגו את עליות המחירים שהחלו בנדל"ן בכל מדינת ישראל.

בשנת 1996 הגיעו הדיירים הראשונים לעיר מודיעין. כניסת הדיירים הראשונים לעיר הביאה לעוד קפיצת מדרגה במחירי הבתים ברעות ומכבים. עכשיו היה כבר ברור כי מדובר ב"בוננזה נדלנ"ית" וכי מיישוב ספר על גבול הקו הירוק המבודד והשומם הפכה רעות למרכז תוסס וחי, חצי שעה גם מתל אביב וגם מירושלים. המחירים הגיבו בהתאם.

גם ההחלטה להקים תחנת רכבת במודיעין, גם הקמת קניון עזריאלי העניקה דחיפה משמעותית נוספת ומחירי הנדל"ן, שלא נעצרו גם בתחילת שנות האלפיים, קיבלו תנופה נוספת עם ההגירה החיובית לתוך מודיעין עצמה, שגם בה החלו מחירי הנדל"ן לעלות.

הדחיפה האחרונה של מחירי הבתים ברעות נרשמה לפני כחמש שנים, עם חנוכת כביש 431 החדש. שוב, במקביל לזינוק במחירי הנדל"ן בכל הארץ, אבל ברעות המחירים עלו יותר וסגרו עליה של למעלה מאלף (!) אחוז מאז נוסד היישוב.

מדוע זינקו המחירים?

בשנה האחרונה שוב נוספה חבית שמן על מדורת המחירים ברעות, כשרשות מקרקעי ישראל קיבלה החלטה תקדימית להעביר את הבעלות על בתים צמודי קרקע לידי הדיירים. כלומר – כל מי שחכר את ביתו מהמינהל יכול בהליך פשוט לרכוש את הקרקע בסכום פעוט יחסי שבין מאה למאתיים אלף שקל (תלוי בגודל המגרש). חלק מדגמי הבתים, עד לשטח מסויים, יקבלו את הקרקע בחינם ממש.

הסיבה לצעד הלא שגרתי הוא רצון של המינהל להשתחרר מבירוקרטיה של גביית דמי חכירה או היוון דמי חכירה והצורך בהליכים מסורבלים שנמשכים שנים בכל הקשור בחוכרים ותיקים שחיים בנכס עשרות שנים. בפועל, הצעד הזה ייקר עוד יותר את מחירי הבתים ברעות.

אם בתחילת הדרך עלו הבתים הראשונים כמאה אלף דולר ועל פי שער הדולר בשנת 1990 היה מדובר במחיר שקלי של 400 אלף שקל, הרי היום בפירסומים של משרדי תיווך בעיר מתברר כי מחירי הבתים ברעות כבר נעים סביב 3-4 מיליוני שקלים ואף יותר. תלוי כמובן בגודל הבית בדגם, ובמיקום ובשכונה. כלומר פי עשרה ממחירי ההתחלה לפני חצי יובל שנים.

עילעול אקראי לגמרי במודעות פירסום של משרדי תיווך בגיליון האחרון של עיתון זה מגלה מודעות מכירה לנכסים: בית בן שישה חדרים על מפלס אחד מוצע למכירה במחיר 4.3 מיליון שקל. בית בן שישה חדרים ובריכה מוצע במחיר 6.2 מיליון.

ליזה טולדנו, ממייסדות רעות ובעלת משרד התיווך "רימקס-מור" במודיעין, מתמחה בנדל"ן ברעות. היא מספרת: "הגענו לרעות בין הראשונים כי בעלי היה איש קבע. אנחנו קנינו את הבית שלנו ב- 122 אלף דולר וזה היה מחיר הדגם המורחב בשטח של 130 מטרים רבועים".

עיסקה נפלאה בראי הזמן…

"המחירים ברעות עלו מאד כבר מההתחלה גם בגלל איכות היישוב, איכות התושבים, ובגלל מערכת החינוך המצויינת שהקמנו ביישוב והקאנטרי קלאב המוצלח".

מה הסוד של רעות מבחינת מחירי הנדל"ן?

"אין סוד. בכל הארץ המחירים עלו בצורה מטורפת, לנו היתה דחיפה נוספת בגלל איכות התושבים, הדימוי של יישוב של אנשי צבא קבע, והעובדה שבעצמנו הקמנו את היישוב ומוסדותיו. לכן גם עשינו את העבודה בצורה טובה יותר. היו ועדות שלנו התושבים ואנחנו קיבלנו את ההחלטות מה לעשות ביישוב".

והקמת מודיעין נתנה בום נוסף…

"ודאי, בעיקר שכונת בוכמן שסמוכה לרעות, שגם בה המחירים עלו מאד כשרעות היתה סגורה לאנשי קבע והיו ביקושים. בלית ברירה אנשים קנו בבוכמן שהתייקרה מאד, אבל עם השנים אנשים מכרו בבוכמן ועברו לרעות".

מדובר ביישוב שנועד לאנשי קבע, אבל גם בראש העין וגם ביבנה הקימו שכונות לאנשי קבע שלא הצליחו כמו רעות. מדוע?

"אולי בגלל שרעות הוקמה כיישוב נפרד ועצמאי שמההתחלה עשה הכל בעצמו ולמען עצמו. בראש העין וביבנה השכונות היו בתוך הערים הוותיקות וזה השפיע עליהן". 

ועדיין יש ביקוש גבוה מאד ליישוב?

"כן ודאי, שוב בגלל האוכלוסיה בעיקר. בכל שנה מוכרים ביישוב 20-30 נכסים. זה הממוצע הרב שנתי. השנה מכירת הנכסים ביישוב ירדה מאד והיא סביב 6-10 בתים בלבד. זה אומר שאנשים נמנעים מלמכור ברעות את הבתים שלהם".

זה אומר שאנשים מאמינים שהמחירים ימשיכו לזנק ברעות?

"גם, וגם כי חלק גדול מהבכירים ברעות שיצאו לפנסיה מהצבא ממשיכים לעבוד במקומות אחרים ומוכרים את הבתים רק אם בית התרוקן מיושביו".

יש גם רשימות המתנה לקנות בית ברעות?

"כן ודאי. אצלי במשרד יש רשימה של עשרים קונים שממתינים לנכס שיועמד למכירה ביישוב".

והמחירים?

"המחירים של נכסים ברעות מתחילים בארבעה מיליון שקלים. אין מתחת לזה, הרוב נעים סביב 4-4.2 מיליון. הבתים שבמעטפת החיצונית, כלומר שיש להם נוף החוצה להרים, ושהם משודרגים ומשופצים מגיעים למחירים של 4.5 עד 5 מיליון שקל. יש ממש בודדים, כמו אלה עם בריכה או משהו ייחודי אחר שיכולים להגיע לשישה מיליון".

זה יכול להרחיק אנשים טובים שאין להם כסף…

"כן, מה גם שברעות, על פי התב"ע, אין מקום לבניה נוספת. הקרקע לבניה נגמרה, מה שתורם כמובן עוד לביקוש הגואה".

אז מה עושים?

"מה שעושים עכשיו זה שמנסים לקדם שינוי בתב"ע שיאפשר לפצל את הבתים לשתי יחידות מגורים נפרדות, עבור הילדים, או למכירה. אבל יש בכך גם סיכונים, כי זה יוריד את מחירי הבתים. אמנם יהיו שתי יחידות שכל אחת תעלה יפה, אבל ביחד המחיר יהיה נמוך מעט מהבית המקורי, בגלל הפיצול".

ותהיה גם השפעה על התשתיות והחניות?

"כן, הוספת עוד אוכלוסיה תעמיס על מקומות החניה ביישוב, כך גם על תשתיות המים והביוב, וכמובן שזה יעצור קצת את עליית המחירים".

עליית המחירים מול מודיעין

איך אפשר לדעת בכמה הקדימה עליית המחירים ברעות עם השנים את העליה הכללית במחירי הנדל"ן בארץ?

לשם השוואה: המחירים במודיעין מאז הוקמה והחל איכלוסה בשנת 1996 עלו בממוצע פי שלושה. יגאל יונה, בעל סניף התיווך אנגלו-סכסון בעיר, עבד כמשווק דירות של חברה קבלנית בשנים 1995-6 בדיוק כשהחל איכלוס מודיעין. "דירות שלושה חדרים מכרתי סביב מאה אלף דולר. דירות ארבעה חדרים במחיר 120 אלף דולר ודירות חמישה חדרים במחיר 140 אלף דולר, כשהדולר הסתובב אז סביב 4.1-4.2 שקלים לדולר, כך שהיה מדובר בכחצי מיליון שקלים עד 750 אלף שקלים לערך במחירים אז".

חשבון פשוט: גם במודיעין (בתקופה מאוחרת יותר) וגם ברעות אפשר היה לקנות נכסים ראשונים במחיר של כמאה אלף דולר. נכון לשנת 2015  המחירים ברעות עלו פי עשרה. במודיעין מדובר אמנם בזמן קצר יותר, אבל הפערים ברורים.

(צילום באדיבות "עמותת נאות רעות")