דעה אישית

הבעיה בפוליטיקה הישראלית היא שלא עוסקים בה בנושאים החשובים. השבוע, למשל, עלו על הפרק זוטות כמו המצב הביטחוני בדרום, ההצעה המעודכנת לתקציב הדו שנתי, איוש

אתם רואים את חגיגת השכר בשירות הציבורי ובחברות הנסמכות על קופת האוצר ואינכם מאמינים. כך שנה אחר שנה. אנחנו רואים בעיניים כלות את אלה ברשימת

יו"ר בנק לאומי, דוד ברודט, בוודאי לא התכוון לפגוע באיש כשהכריז השבוע: "נתייחס לנוחי דנקנר בדיוק כמו שאנחנו מתייחסים ללווה מראשל"צ". עם זאת, ההנחה המובלעת

עקבתם אחרי חוסר האונים בטיפול בסופה שפקדה אותנו? ראיתם את תוכנית "עובדה" של אילנה דיין על גדולי הרופאים שלנו וכיצד הם מקבלים עשרות אלפי דולר/יורו/שקלים

סטטיסטית, פעם בכמה שנים הולמת בישראל סופת חורף כה גדולה, שמביאה שלג גם למקומות נמוכים כמו מודיעין. הפעם האחרונה שזה קרה היה בתחילת שנות האלפיים.

היו הבטחות למכביר אבל בשטח דומה שהמציאות נעשית יותר קשה וכמעט בלתי נסבלת. הרושם הוא שאיש איש לנפשו בכל תחומי חיינו. בטחון הפנים על הפנים. שירותי

מותו של ספי ריבלין ביום שלישי השבוע, בדיוק שבוע אחרי היעלמותו הפתאומית של אריק איינשטיין מחיינו, נתן דרור לגל נוסף של התרפקות נוסטלגית. נקודת ציון

באוטו השמיעו הבוקר, בדרך לבית הספר ולגן, שירים של אריק איינשטיין. התלבטתי אם לומר משהו לילדות. הקטנה הקדימה אותי: "היי, זה השיר ששרנו בשנה שעברה

כמעט בכל שישי בערב, קצת לפני הדלקת נרות וקבלת השבת אני נוהג להקשיב לשירים של אריק איינשטיין. שירים שמביאים אותי לתדר הנכון של כניסה לזומביות

באופן מסורתי, מועצות העיר של מודיעין מתאפיינות ברוחבן. כמעט כולם שותפים. כך מתקבלת מערכת תורמת ש"באה לעבוד" עם מעט מאוד רעש פוליטי, האופייני לערים אחרות,