דעה אישית

לא קראתי את דוח המבקר על "צוק איתן". לא הקשבתי לפרשנויות האינסופיות על כל פסיק שכתב המבקר ולעניות דעתי מלבד המשפחות ששכלו באמת את היקר

לא יודע איך תהיה הפגישה בין טראמפ לביבי. בדבר אחד אני בטוח – שום דבר טוב לא ייצא מהכהונה של טראמפ לא בארה"ב וגם לא

לצורך הכנת הידיעה המעניינת (על הבית בניל"י שהוצא אל מחוץ לגבולות היישוב הפורמליים) שוחחתי השבוע עם אנשי האירגון הימני "רגבים". לית מאן דפליג שאני חלוק

האם גם אתם מרגישים שמיום ליום אין לנו אמון כמעט בשום דבר שמתרחש סביבנו? בלי להרגיש אנחנו גם מנחילים את זה לדורות הבאים כי אנחנו

שר החוץ של מדינת ישראל אינו יודע את נפשו. ראש הממשלה הרופס שלו סידר לו צרה צרורה בשם "חוק ההסדרה", שאותו הוא צריך להסביר לעולם

פינוי עמונה הוא יום עצוב ברמה האישית. לא נעים לראות גן סגור וגם לא נעים שמפנים אזרחים ויהיו מכל צבע ומין מבתיהם על ילדיהם. וכאשר

בעיני לפחות, הכתבה המרגשת ביותר בגליון הנוכחי היא זו העוסקת ביחסים המיוחדים שצמחו בין תלמידי ביה"ס לחינוך מיוחד "פסיפס" לתלמידי בתי הספר השכנים לו. מה

מה יהיה? מצעד הבושה נמשך השבוע במלוא עוצמתו. אין פוצה ומצפצף. הכלבים נובחים וצרודים והשיירה עוברת כאילו אין עם ואין מדינה ואין אזרחים.  תוך שעות

למרות כל הפליאה שבעניין, האבסורד, האימה וההומור – צריך וכדאי להתרגל לצירוף המילים "ראש הממשלה יאיר לפיד". קודם כל משום שלמדנו השנה, עם בחירת טראמפ,

לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה ודוברת גרמנית, הגיעו השוטרים יום אחד לכפר שבו הקימו תושבים מבנה גדול ומפואר שלא ניתן לו אישור בניה. המבנה היה