השבוע עלתה למודיעין לכותרות, לאחר שנתוני הגיוס לצה"ל פורסמו והעיר תפסה את המקום הראשון בארץ באחוזי הגיוס, מיצוי לקצונה והתייצבה בצמרת גם בשיעור המתגייסים שפונים לשירות קרבי.
רגע אחרי פרסום הנתונים מעוררי הגאווה פגשנו השבוע שלוש לוחמות תושבות העיר, שגדלו יחד והתגייסו יחד לחיל התותחנים, וכעת הן משרתות כמפקדות ולוחמות ומספרות על הדרך המאתגרת, התגובות מסביב והקושי הפיזי הלא פשוט.
תכירו את סמלת הקשר חן אלמוג מגדוד 420, סמלת עדי הראל המשרתת כמפקדת טירונים בבא"ח תותחנים, וסמלת מאיה לוי, לוחמת איכון ומטאורולוגיה בגדוד 611.
להתאהב באבק
סמלת קשר בגדוד 402, חן אלמוג בת ה-19, התגייסה במרץ 2021 לתותחנים בעקבות אביה ששירת בחייל, ולאחר ההכשרה יצאה לקורס מפקדים. בהתחלה חן לא האמינה בעצמה, אך לדבריה, הרצון לעשות תפקיד משמעותי שיביא אותה לקצה עזר לה לסיים בהצלחה קורס מפקדים ולהוכיח שהיא מסוגלת. "אין על חייל התותחנים, עם הפודרה וכל האבק וירי הפגזים. התפקיד שלנו אחד החשובים בצבא, בלעדינו אין פעילות מבצעית", סיפרה השבוע למודיעין NEWS.
חן למדה עם מאיה בתיכון עירוני א', ויחד הן גם הגיעו לחיל. "באנו ביחד מהבית, כל הטירונות היינו ביחד וזה היה הכי כיף בעולם. את עדי אני גם מכירה ממודיעין, ואז הסתבר לי שהיא גם מתגייסת לתותחנים. נולדתי וגדלתי במודיעין. המוטיבציה בעיר לשירות בצה"ל היא ממש גבוהה. תמיד מדברים על להיות הכי קרבי, מי יהיה קצין וכולי. המון חברים שלי מהתיכון יוצאים לקצונה. אני לא יודעת מאיזה מקום זה נובע, זה משהו שקיים בעיר".
למה החלטת ללכת ללוחמה?
"התגלגלתי לזה. אני ומאיה הלכנו למיון של לוחמות בלי כוונה להיות לוחמות. עברנו בין התחנות, התחלנו להתעניין, והגעתי לתחנה של התותחנים. אבא שלי היה בתותחנים והסיפור על החיל נורא עניין אותי. חזרתי הביתה ואמרתי להורים שלי שאני הולכת להיות לוחמת בתותחנים. ההורים לא האמינו בי וגם החברים לא האמינו. הייתי ילדה מפונקת ועצלנית, ובגלל שאבא שלי היה בחיל הוא ידע מה מצפה לי שם".
ואת ידעת מה מצפה לך?
"האמת היא שהחלטתי ללכת לתותחנים כנגד כל הסיכויים. כשהתגייסתי לא האמנתי שאני יכולה לעבור את זה עד הסוף. המון אנשים אמרו לי 'תוך שבועיים את פורשת', אבל עשיתי את זה. סיימתי את הטירונות עם כל הקושי, וסיימתי קורס מפקדים עם מאיה ועדי. היה קושי ענק. זה הקורס הכי קשה שעשיתי עם המון ימים בשטח. תשעה ימים ברצף ללא מקלחת, ללא טלפון, לאכול מנות קרב, בגשם בקור, ואתה צריך לתפקד ולהוות דוגמה אישית. זה מה שמלמדים אותך – להוות דוגמה אישית. יש קושי פיזי מאוד גדול, המון מסעות עם משקל רב על הגוף. וגם הקושי המנטלי מאוד משמעותי. זה הכין אותי למה שאני עושה היום. היום אני בסוללה מבצעית, נמצאת ברמת הגולן, בשתי מעלות, גשם בלתי פוסק. אני צריכה להכין את הכלי שלי למלחמה. אני לא יכולה לשבת כל היום בחדר כי קר לי. אני צריכה להוות דוגמה אישית לצוות שלי, ולהראות להם שגם בתנאים כאלה הם יכולים לעשות את הכל, כי בסופו של דבר אנחנו צריכים לנצח במלחמה ולא משנה התנאים".
כאמור, חן משרתת כסמלת קשר בסוללה מבצעית. "כרגע אנחנו באימון", היא מספרת, "ולאחר מכן אנחנו עוברים לקו לבנון, שזה קו חם מאוד. רוב הסיכויים שיצא לנו לראות ירי ארלטירי אמיתי. האימון מכין אותנו לזה. אני מאוד שמחה על הבחירה שלי בתותחנים. אני יושבת בסוף היום במיטה שלי מותשת ועייפה ושואלת את עצמי לפעמים למה, אבל אני יודעת שזה היה שווה את זה. זה נתן לי כל כך הרבה. זה נתן לי עצמאות, זה נתן לי להבין שאני יכולה לעשות דברים גם כשקשה, דברים שלא האמנתי שאני יכולה לעשות אותם. למדתי שהכל בראש ואין מה שעומד בפני הרצון".
איך הבנים מקבלים את זה שיש להם מפקדת?
"הם מקבלים את זה בסדר. תותחנים זה חיל מעורב כבר המון שנים וזה עניין שגרתי שיש לוחמות ומפקדות. לפעמים יש הערות, אבל לא צריך להקשיב לשטויות האלה. צריך להראות נוכחות, להראות שאת יודעת מה את עושה. אף אחד לא יכול לזלזל במילה שלי".
נתקלת גם בהערות על זה שנשים לא צריכות להיות לוחמות?
"כן, בטח. אמרו לי שזה לא נשי, שאלו אותי אם לא מגעיל אותי להסתובב עם נשק, אם זה לא מרגיש גברי קצת שאת עושה את כל המאמצים הפיזיים האלה. אני אומרת להם שזה עושה אותי הכי אישה שיש. כשאני יודעת שאני יכולה לעשות את הדברים האלה אני מרגישה הכי חזקה בעולם. זה נותן הרבה עוצמה וביטחון עצמי, דברים שלא היו לי לפני כן. זה בנה אותי מאוד ואני לא מתחרטת לרגע, עם כל הקושי. אני באמת אוהבת את החיל הזה. החיל הזה שילב נשים בצורה מאוד יפה. עם כל זה שיש סטיגמות שאנחנו לא באמת לוחמות, בסופו של דבר הראשונים בשדה הקרב זה אנחנו. מי שמתקיפים ראשונים זה אנחנו. בלעדינו לא יכול להיות קרב. הייתי אומרת לכל בת להגיע לחיל".
קל יותר עם הבנים
סמלת עדי הראל התגייסה במרץ 2021 לחיל, והגיעה לטירונות בגדוד 411. אחרי הטירונות שובצה עדי לסוללה ב' במוצב 150 שבגבול לבנון, שם שירתה במשך ארבעה חודשים. עדי יצאה לקורס פיקודי ובקרוב עתידה לפתוח את מחזור הטירונים מרץ 2022. עבור עדי, שיבוצה לגדוד 411 היווה סגירת מעגל של ממש, מאחר וגם אביה שירת בגדוד.
איך בעצם החלטת ללכת לחיל?
"בכיתה י"א הלכתי לכושר קרבי כדי לשפר את הכושר שלי לפני הצבא. נחשפתי יותר והתחלתי לחשוב יותר מה אני רוצה לעשות. לא היה לי הרבה מידע על כל האפשרויות. התחיל צו ראשון ומיונים, ובמקביל היה לי גדנ"ע מהבית ספר בשבטה, ושם נחשפתי לתכנים של הצבא באופן כללי ומה התותחנים עושים ספציפית. היה מיון לוחמות בכיתה י"ב, והלכתי כי היה לי פרופיל מתאים. לוחמה בעיני זה השירות הכי משמעותי שאפשר לעשות. היום אני רואה את היתרונות של התותחנים ומאוד מרוצה מהבחירה שלי".
על הטירונות והשירות בגדוד היא מספרת: "הגענו שש בנות עם 40 ומשהו בנים. רוב הטירונות הייתי עם הרבה בנים, וזה היה מאוד כיף. חיכיתי לצאת לקורס מפקדים, אבל אחרי הטירונות חייבים לעלות לגדוד לארבעה חודשים ולשרת כלוחם בגדוד. עליתי לסוללה, היינו במוצב בגבול לבנון ארבעה חודשים. הייתה התחממות אחרי מבצע "שומר חומות" והיה ירי של רקטות לכיוון הארץ. הסוללה שלי הייתה בין אלה שירו. זה היה מאוד מרגש להשתמש בכל מה שלמדנו. בגמר הקו כל הגדוד הלך לאימון ואני הלכתי לקורס מפקדים של ארבעה חודשים. היה שם קר בטירוף, היה קשה מנטלית. רוב הקורס היה בשטח בגשם וברוחות. מזג האוויר היה מאתגר, המון תרגילים, אבל בסך הכל חוויה מטורפת שבנתה אותי מנטלית".
מבחינתה של עדי, השירות המעורב עם בנים הוא דווקא יתרון. "בנים פחות עושים דרמות, פחות נעלבים. הכל הרבה יותר קליל, וגם בסופו של דבר אני לא חושבת על זה יותר מדי. כולם חברים שלי לסוללה ולצוות. התפקיד שאני עושה ממש מעניין. אני סמלת קשר שמתווכת בין מי שצריך את האש הארטילרית לבין הסוללה. למדתי והרחבתי המון את הידע שלי. גדלתי על אהבת הארץ ומודיעין גם השפיעה על המוטיבציה לשרת כלוחמת, ביחד עם בית הספר שלי, כי ברגע שכולם מתגייסים לשירות משמעותי אז מי שבוחר לא להתגייס הוא סופר חריג, זה מאוד משפיע".
לסחוב בנים באלונקה
כמו חברותיה, גם סמלת מאיה לוי מגדוד 611 גדלה והתחנכה כל חייה במודיעין. היא למדה בבתי הספר אסיף ותיכון עירוני א', ומספרת כי תמיד היה ברור לה שתנסה להתגייס לתפקיד משמעותי בצה"ל.
"הלכתי ביחד עם חן למיון לוחמות בסוף י"ב", היא מספרת, "עברנו בין תחנות, הגענו לתחנה של תותחנים וזה הכי עניין אותנו. שמתי תותחנים ראשון בדירוג וקיבלתי תותחנים. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי בצבא, להשפיע ולתת מעצמי. זה בא מהסביבה. בבית ספר תמיד היה הרצון להיות משמעותי. בתיכון יש יום שמביאים את הבוגרים והם מספרים על התפקידים שלהם, וזה מעורר חשק להתגייס ולתרום".
איך מתמודדים עם הקושי הפיזי והמנטלי במסלול?
"המסלול היה יחסית קשוח. לא חשבתי שאעשה אי פעם דבר כזה. מבחינה פיזית ומנטלית זה בונה אותך לגמרי. לעבור דברים וחוויות עם אנשים שלא חשבת שתעבור. להיות שבועות בשטח בחום, בקור, לעשות תרגילים בלי סוף. זה מחזק אותך. זה קשה באותו רגע, אבל מחשל אותך בסוף. הטירונות היא עם הבנים, בצוותים מעורבים לאורך כל הדרך. הכל מעורב לגמרי. זה ממש כיף. זו אחת הסיבות שרציתי ללכת לתותחנים – כדי לעשות הכל ביחד עם הבנים ברמה הכי שווה שיש. זה נותן לך המון כוח להרגיש שאת באמת שווה, מסוגלת ועושה בדיוק אותו דבר כמו הבנים, חוץ ממבחן בר-אור (מבחן כושר גופני. ר"ב), שמותאם לבנים ולבנות לא עושים הנחות. אין משהו שהבנים עושים והבנות לא. הולכים ביחד במסעות, אוכלים אותו דבר, סוחבים בנים באלונקה, הכל".
ואיך נראה השירות לאחר ההכשרה?
"התחלתי את התפקיד לפני שבוע והכל חדש ומלחיץ, אבל לאט-לאט נכנסים לעניינים. היציאות הן 11/3. אצלנו בגדוד אין הפרדה בין הבנים לבנות, הכל מעורב. יכול להיות צוות שיהיו בו יותר בנות מבנים ויכול להיות ההפך. החברות והמשפחה לא האמינו שאחזיק מעמד, חשבו שאפרוש. עם הזמן, כשראו שאני מחזיקה מעמד ומצליחה ושזה מחזק אותי בתור בן אדם, הם מפרגנים ותומכים. לפני הצבא לא הייתי ילדה של הצופים שהולכת לטיולים בשטח, ולכן זה היה מאוד מאתגר בשבילי. שבוע השטח הראשון הוא מתעתע, חוויה שקשה לעכל, אבל לאט-לאט מתרגלים, כי בסופו של דבר לומדים איך להסתדר עם זה. ברגע שנכנסים לזה הכל נהיה פחות קשה ומוצאים איך ליהנות. במסעות היה לי מאוד קשה בהתחלה, אבל עם הזמן מתחזקים. אחרי שמסיימים מסע ארוך מרגישים גאווה. המשכנו לעשות מסעות באימון המתקדם, שהיו מאוד מאתגרים ובמקומות מאוד מעניינים. עלינו את הר מירון ואת הר אביטל והיה מאוד מאתגר, אבל אלה חוויות מטורפות לכל החיים".
