ראש ממשלה ש"מסביר" לשומעיו כי הסיבה למה שקורה בארצנו היום היא שפעם היה אנטישמי בשם חאג' אמין אל חוסייני – הוא ביזיון. ביזיון לאינטלגנציה של שומעיו, ביזיון לאביו ההיסטוריון הידוע ובעיקר ביזיון לתומכיו בקלפיות.

אינני מתכוון להיכנס לוויכוח ההיסטורי על המפגש של היטלר ימ"ש עם חוסייני ימ"ש. מה זה משנה מי אמר למי. שניהם היו חיות אדם. השאלה היא כיצד אנחנו מסכימים שראש ממשלנו ימרח אותנו בשטויות האלו במקום לעסוק בהווה ובעתיד.

ההווה שלנו ספוג בדם, זכוכיות וספסלים על ראשים של עוברי אורח שנחשבו, בטעות כמובן, למחבלים. וכשנתניהו מחזיר את הדיון ל"שורשי השנאה של הפלסטינים" (בעצם הוא לא מחזיר, משום שמעולם לא עזב את הנקודה הזו) הוא מבהיר שמדובר בדמגוג כיכרות ולא במנהיג אמיתי שמעוניין לפתור את הבעיות שמונחות לפניו.

ההתבטאויות של נתניהו נראות כמו הפסיכוזה של אותו קרימינל, שבכל פעם שהוא אינו נתפס הוא מנסה למתוח את החבל עוד קצת. "נראה מתי הטפשים האלה יעצרו אותי". כשהוא "זכר" את החיילים הבריטים שראה בילדותו בירושלים (אלה שעזבו שנה לפני שנולד), זה עבר. כשהוא הסית בראש חוצות נגד "אלה ששכחו מה זה להיות יהודים" ונגד "הערבים שנוהרים לקלפיות", זה עבר. לנתניהו יש חסינות פלאית שמזכירה את "זקנת החלפן" של אלתרמן: ככל שהוא גרוע יותר, כך הוא מתחזק יותר.