30 שנה חלפו מאז עלו לישראל הוריו של יעקב צים ממודיעין, וכעת הוא מספר כיצד ההיטמעות בחברה הישראלית קיבלה רובד נוסף, עמוק יותר, לאחר נפילתו של אחיו אריאל במלחמת "חרבות ברזל".
"אנחנו הדור הראשון שמתגייס, ואני הדור הראשון שנולד בארץ. גם שנים אחרי אתה מרגיש את זה. לנטוע שורשים לוקח הרבה זמן. ברגע שאריאל נפל, ואנחנו בשבעה ובלוויה צבאית, פתאום כל הנקודות האלו מתכנסות. אנחנו צריכים להבין איך הכל מתנהל, לומדים מנהגים חדשים. פתאום מקיפה אותנו מערכת כל כך מתורגלת וישראלית שלא הכרנו. יש הרבה טקסי זיכרון, והרבה אנשים שמתלכדים סביבנו לאורך זמן ושעדיין מקיפים אותנו ועדיין עוטפים אותנו. יש עמותה במודיעין ששנתיים אחרי שולחת לנו סלסלת פירות כל סופ"ש, ויש מתנדבים שעדיין עושים ליווי של משרד הביטחון. כל הדברים האלה, שתמיד הם אייטם בחדשות ואתה רואה אותם במרחק, פתאום הם שלך, פתאום אתה לא אי מבודד של משפחה קטנה שעלתה מרוסיה אלא חלק ממערכת מאוד גדולה. פתאום אנחנו חלק מהאתוס הישראלי. יש סטיקרים של אריאל שנמצאים בכל מקום בארץ, אנשים מגיעים מרחוק לשבעה ועושים צעדים כדי לתמוך בנו. זה נצרב בזיכרון וזה מאוד משמעותי".
האובדן שמקשר
סמ״ר אריאל צים, לוחם גדוד 931 בחטיבת הנח״ל, היה בן 20 כשנפל בקרב ברצועת עזה במאי 2024. אחיו יעקב, בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, מציג בימים אלה את הסרט "נותרנו", המגולל את ההתמודדות המשפחתית שנתיים לאחר האסון.
"בשנה הראשונה יצרתי סרט שעסק בעיקר בשבעה", סיפר השבוע צים למודיעין News, "הוא היה באורך של ארבע דקות. סרט הגמר מקיף יותר ואורכו 15 דקות. בסרט אני מבלה בבית עם המצלמה ומתעד את הדברים הקטנים שקורים, בעיקר בחיים של המשפחה שלי – אימא שלי, אבא שלי, ואחי הקטן, כל אחד בעיסוקים שלו, כל אחד בחיים שלו. במקביל, כתבתי טקסטים שאני מקריא במהלך הסרט, בהם אני מדבר על הנפילה של אריאל ועל העלייה של המשפחה שלי מרוסיה. אני מקשר בטקסטים בין הדברים האלה של חיפוש אחרי ישראליות ואחרי שייכות, כשבעצם הדבר הזה, הנפילה של אריאל, היא הדבר הכי גדול והכי מקשר".
על הבית והמשפחה, כפי שהם משתקפים בסרטו, מספר צים כי "כל אחד מהם מנסה למצוא איזה תחביב בבית, כל אחד בפינה שלו. אמא שלי אמנית והיא עסוקה בציורים שלה, אבא שלי מחפש כוכבים בטלסקופ, אחי מנגן בגיטרה. ומכולם אני מבקש בעצם להישיר מבט למצלמה. זה קשה להכניס מצלמה הביתה ולבקש מהם לשבת מולה. זה מביא תגובות מצחיקות ומביא דבר חדש. יש הרבה שקט בבית והרבה פינות הנצחה וזיכרונות. הבית הפך לשקט יותר מאז הנפילה של אריאל".
לדבריו, לא מדובר בסרט זיכרון רגיל. "בסרט רואים את אריאל פה ושם", הוא מסביר, "אבל זה עוסק בנו, במי שנשאר מאחור. הבית הזה, האנשים האלה. הבית שהשתנה לאט-לאט וממשיך להשתנות. יש חיים בבית ואנחנו ממשיכים לחיות. בסרט הראשון הכל היה מאוד טרי ועסקתי בזיכרונות הקטנים מאריאל. בסרט הנוכחי התחלנו מהסיפור שלנו. רציתי להבין את השינוי שעוברת ממשפחה שעלתה מרוסיה והפכה למשפחה שכולה. הקשר מבחינתי הוא ישיר: אם ההורים שלי היו נשארים שם או מהגרים למקום אחר, כל זה לא היה קורה. יש לזה השפעה עצומה. הם בחרו להשתקע פה, עם כל המחירים האישיים של להגר, ולהיות הכי ישראלים, להתגייס לצבא ולתרום, ופתאום הדבר הזה קורה. מלחמה. אריאל נלחם נגד כולם כדי להתגייס לקרבי ולהיות בחזית. הוא עשה ניתוח מאוד דרמטי בעיניים, טיפל בפציעות והגיע לקרבי למרות שזה היה כנגד כל הסיכויים, ובסוף מצא את עצמו ברצועה כל כך הרבה חודשים, נלחם ומתמרן. זה מטורף. כל דבר קטן היה יכול לשנות את מה שקרה בסוף".
"אני חושב הרבה על המחיר של להיות ישראלי", הוא אומר, "אחת הנקודות איתן יצאתי לדרך בסרט הייתה משמעות ההקרבה. זה הדבר הכי ישראלי שיש, אבל הוא מאוד קשה וזה מאוד לא מובן מאליו לעשות אותו. כולם אצלנו משרתים, מאוד מחוברים ואוהבים את המדינה, אבל זאת הקרבה מאוד גדולה ומאוד קשה שהיא חלק מהמחיר של העלייה. לא כולם עולים לארץ. יש אנשים שנשארים שם, יש שעוברים לארצות הברית. ההורים שלי בחרו במקום הזה ואחרי הבחירה שילמנו מחיר מאוד כבד שלא חשבנו שנצטרך לשלם. אחת הסיבות שעשיתי את הסרט היא כי התחלתי לחשוב על זה הרבה, על המחיר הנוראי שכבר שילמנו ואין דרך לחזור חזרה, אין דרך לבטל אותו. זה מחיר נוראי".
איך המשפחה קיבלה שאתה מצלם אותם?
"היה להם קשה בהתחלה, יש קצת חוסר נוחות וקצת צחקוקים ושאלות 'האם אני חייב להצטלם?', אבל בסוף כולם הצטלמו. אני מנסה להביא את הגרסה שאני אוהב של האנשים האלה, של המשפחה שלי".
איך נראו השנים מאז שאריאל נפל?
"אלה היו שנתיים מאוד עמוסות, עם הרבה מאוד הנצחה והרבה מאוד אירועים גדולים כמו פתיחת המשעול לזכרו ליד הבית שלנו, טקסים של חטיבת הנח"ל והטקסים של תיכון יחד מודיעין בו הוא למד. מצד שני, יש את הטקסים הקטנים שלנו – האזכרה הראשונה והשנייה. אנחנו מקבלים חיבוק גדול מכולם ושנתיים אחרי ממשיכים להגיע אלינו. אנחנו כל הזמן מנסים לדייק ורוצים שההנצחה תהיה כמה שיותר נכונה ומכבדת. קשה להגיע לכל מיזמי ההנצחה ולהיענות לכולם תוך כדי שהמלחמה נמשכת ויש עוד נופלים מהתיכון ומהעיר, וההורים ממשיכים לבקר בשבעות. יש לי חבר ילדות שאיבד את אח שלו במלחמה. אנחנו מקבלים את ההודעה ופתאום הכל חוזר אלינו ואתה מבין את גודל האסון. זה ממשיך לקרות מסביבנו, זה לא שהמלחמה נעצרה באותו רגע".
"אני חושב שזאת באמת מלחמה כל כך כואבת וקשה, ועכשיו זה על הדור שלי לתקן את זה", הוא מסכם, "הדור שלי, שנמצא כל הרבה זמן במילואים, מרגיש את זה מאוד חזק. יש הרבה חבר'ה מהשכבה שלי, כבר עם משפחות, שממשיכים לשרת וממשיכים לתת. אנחנו הדור הבא שיצטרך למצוא את הדרכים לשפר ולתקן. אין דרך להימנע מזה. כל כך הרבה חיילים ממודיעין בגיל של אריאל, 20-21, נפלו, ואי אפשר לנרמל את זה. השורות בבית העלמין במודיעין רק ממשיכות להתמלא. אני מכיר שם כל כך הרבה שמות ואני מרגיש שאפשר לשפר ואפשר לתקן".
.
