בערב יום הזיכרון ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד הספר "העיניים הגדולות שלי רואות", שנכתב בהשראת דמותה של התצפיתנית שירה שוחט ממודיעין, שנפלה במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר.
שם הספר מתייחס לעינייה הכחולות של שוחט, והמחברת הדס ליבוביץ, כלת פרס דבורה עומר, סיפרה איך נולד הספר: "זה היה במרץ 2024, כשליטל, אימא של שירה, הגיעה אליי הביתה וסיפרה לי את הסיפור של שירה שלה ושל משה. ליטל אמרה לי שהיא מדמיינת ספר ילדים, לא ספר הנצחה. ספר רגיל לילדים שמשהו מהדמות של שירה ייכנס לתוכו. שמשהו ממנה יחיה בו. יום אחרי שהתפרסם ב'עובדה' התחקיר על התצפיתניות, שראו הכל במוצב נחל עוז, ידעתי שהסיפור חייב להיכתב, וכך קרה".
"זה היה מפגש של שלוש שעות", היא מספרת, "ישבנו, דיברנו ובכינו. הכל היה אז מאוד טרי וליטל אמרה לי שהיא רוצה לזכור את שירה בחיים שלה. היו לה 19 שנים נהדרות של חיים, והיא רוצה לזכור את השנים היפות ואת החיוך שלה ואת העיניים שלה. חשבתי לעצמי שזה דבר מאוד יפה ומוערך. הסוף הוא לא משהו שיש לנו שליטה עליו. קרה לה דבר נורא ולהרבה אנשים, אבל יש לנו שליטה על איך אנחנו רוצים לזכור ולהזכיר. יש חובה כזאת, להשאיר את האנשים החסרים האלה בינינו".
התוצאה היא ספר ילדים על ילדה שרואה את מה שמבוגרים מפספסים, ועל היכולת לעצור ולהקשיב ולשים לב לפרטים הקטנים. "זה ספר ילדים שמח", סיפרה השבוע ליבוביץ למודיעין News, "ספר שהוא משחקי ומלא חיים, ספר נקי וטהור. זה לא ספר הנצחה. להיפך, הכוונה שלי הייתה להכניס את הילדה שירה ואת החיים היפים שהיו לה לתוך החיים היומיומיים שלנו. בעיניי, זאת ההנצחה הכי יפה".
על העלילה מספרת ליבוביץ כי "זה ספר על ילדה שהולכת עם אבא שלה לגן, ובדרך הם משחקים משחק שנקרא 'העיניים שלי רואות', בו כל אחד אומר את מה שהוא רואה. האבא רואה את הדברים הטריוויאליים, והילדה רואה את הדברים שמעבר, כמו ענן בצורה של דב או גור חתולים. בכל פעם יש משהו שהוא רואה והיא רואה, אבל תמיד העיניים שלה רגישות יותר והיא תמיד פועלת. היא נותנת לגור לשתות, מזיזה את החילזון, כי היא ילדה מאוד רגישה. הם משחקים עד שמגיע הרגע שהאבא מקבל טלפון ומפסיק לשחק, והיא ממשיכה לבדה ומשם זה מתגלגל הלאה ועוסק בלראות ולא לראות, ויותר מזה, על הקשבה, על כמה אנחנו מקשיבים למרחב ולילדים שלנו. זה דבר שחסר אצלנו ושצריך לחשוב עליו ולהנכיח אותו".
"זה ספר נורא כיפי לילדים ולהורים, ואני רוצה לקוות שמעבר לזה הוא יגרום להורים לחשוב מחשבה או שתיים על הקשבה ועל המבט החי והטרי של ילדים שמבקש הקשבה", היא מוסיפה. "היה לי קל לכתוב את הספר, כי הוא בא ממקום טבעי לי. זה ספר שיצא לי מהלב והתחבר מאוד מהר עם הסיפור. התחברתי אישית עם ההורים של שירה והפכנו להיות מאוד קרובים, ואני מרגישה זכות גדולה מאוד שיכולתי להיות הדבר הזה ולכתוב אותו. זה ספר עם המון לב בתוכו. הספר יצא לעולם ואני שומעת תגובות מקסימות על ילדים שרוצים לקרוא אותו שוב ושוב, וזה מאוד מרגש".
