"התכתבות". תסריט ובימוי: ג'וזפה טורנטורה. שחקנים: ג'רמי איירונס, אולגה קורילנקו. איטליה, 2016. 116 דקות. 2 כוכבים.
לפעמים סרט יכול לקום או ליפול על סימון נכון של קהל היעד. אין לי ספק שהתסריטאי והבמאי האיטלקי ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו"), סבור באמת ובתמים ש"התכתבות" הוא דרמה רומנטית. אני ממש יכולה לדמיין את טורנטורה, שיחגוג החודש שישים, מעלה עשן על מכונת הכתיבה שלו בבואו לתאר את סיפור האהבה הסוער ומלא התשוקה, מעורר הקנאה ממש, בין הגבר והאישה שיצר, פרופסור מבוגר וחכם וסטודנטית צעירה ומגניבה. ואם קהל היעד שלו הוא גברים לבנים מקשישים, אין לי ספק שרובם הגדול יסכימו איתו. אחרי הכל, מי מהם לא חולם, בסתר ליבו, לנהל רומן עם אישה צעירה, שתהיה מסורה לו לחלוטין, תעזוב למענו את עבודתה ותקדיש לו את עצמה לחלוטין, גם לאחר מותו? הקטע הוא שגברים לבנים מקשישים הם לא קהל היעד הטבעי של דרמות רומנטיות. הם יעדיפו לראות בפעם המאה את "מת לחיות". קהל היעד הטבעי של דרמות רומנטיות הוא נשים צעירות. ונשים צעירות שיכנסו לסרט הזה יצאו ממנו כשעל שפתותיהן מילה אחת: איכס.
אד (ג'רמי איירונס, בן 67) הוא פרופסור מוכר לאסטרופיזיקה, שמסתובב ברחבי העולם ומדבר על דברים חשובים, ואני יודעת שהם חשובים כי לא הבנתי מהם אף מילה. מי שכן מבינה אותו היא איימי (אולגה קורילנקו, בת 36), סטודנטית אותה פגש באחת מהרצאותיו. מזה שש שנים מתנהל ביניהם רומן לוהט, המקבל מימד פיזי בכל פעם שהוא בעיר (לא ברור איזו עיר), ובשאר הזמן מתנהל בשיחות וידאו, אימיילים והודעות סמס. אבל שלא תחשבו, חלילה, שמדובר ברומן פיזי גריידא. מדובר בשני אנשים משכילים וחכמים, שיש ביניהם הרבה מן המשותף. ואנחנו יודעים את זה כי כבר בשיחה הראשונה ביניהם הם מדברים על חורים שחורים ומערכות כוכבים ויקומים מקבילים, בהמון מילים יפות וגדולות. למעשה, קצת גדולות מדי על שני השחקנים, שלא מצליחים לגלגל אותן בטבעיות על הלשון, ולכן כל שיחה בעלת מימד מדעי נשמעת מלאכותית ומעושה.
ובשש השנים שבהן נמשך הרומן הזה, למד אד להכיר את איימי, דוקטורנטית ביום ופעלולנית בסרטים בלילה, טוב יותר משהיא מכירה את עצמה. הוא יודע על מה הם הולכים לשוחח עוד לפני שהשיחה מתקיימת, וקונה לה מתנה הולמת שתחכה לה בסיום השיחה. הוא שולח לה זוג מפתחות בתזמון מושלם כשהיא מאבדת את שלה. הוא מכיר את תחומי הידע החזקים שלה טוב ממנה, ויודע על מה היא צריכה לדבר במבחנים. השילוב הזה, בין העובדה שהוא צופה מראש כל צעד שלה, לדיבור המדעי המאפיין את חלקו הראשון שלה סרט, ולשיחה על כך שביקומים מקבילים יש עוד עשר איימי ועוד עשר אד, גרמה לי בשלב מסוים לחשוב שזה סרט מסוג אחר, ושמה שמסביר את העובדה שאד צופה טוב כל כך את איימי זה אד מעולם אחר, או אולי מזמן אחר, כי הרי בלתי אפשרי שמישהו יחזה מישהי בצורה מדויקת כל כך.
אבל לא, לא מדע בדיוני יש לנו פה, אלא סיפור אהבה חוצה גבולות ואת החיים והמוות עצמם. סליחה, אמרתי סיפור אהבה? התכוונתי פנטזיית שליטה בין גבר אנוכי ואישה עם בעיות אב, שנחשף במלוא כיעורו חצי שעה לתוך הסרט, כשאד מת במפתיע. כלומר, לא במפתיע, הוא היה חולה וגסס די הרבה זמן. הוא פשוט לא טרח לספר את זה לאישה שאותה הגדיר כאהבת חייו. הוא לא רצה שתראה אותה בחולשתו, ואולי לא רצה לצער אותה. אין לדעת. כך או כך, היא מגלה על מותו במהלך הרצאה, יוצאת ממנה רועדת וממוטטת – מילולית, היא מתמוטטת על הרצפה מחוץ לקמפוס – ומאבדת את החשק לחיות. אבל אז מסתבר שהשמועות על מותו של אד היו מוקדמות, איימי ממשיכה לקבל ממנו מסרונים ומיילים וחבילות קטנות, ויוצאת להתחקות אחריו. היא מגיעה לעיר בה חי עם משפחתו, לאוניברסיטה בה לימד, לאי קטן בלב אגם איטלקי בו החזיק בית, ובו בילו השניים שעות ארוכות של אהבה מתוקה, אפילו לעורך הדין ולרופא שלו היא מגיעה. היא מתפטרת מעבודתה, מזניחה את לימודיה, מנתקת את קשריה החברתיים (למעשה, אין לה חיים חברתיים. יש בחור אחד, ספק סוכן ספק קולגה, ובחור נוסף שנמצא שם כדי שתוכל להתאהב בו, כשאד ירשה) ומקדישה לאד את כל כולה. אם לא בחייו אז לאחר מותו.
וככל שנוקפות הדקות מתבררים מימדיה המבהילים של הטרגדיה הזו, המכונה בטעות רומן, ומידת השליטה שיש לאד בזוגתו הצעירה. הוא שולח לה מסרים – והיא לא יכולה לעשות דבר מלבד לקבל אותם. הוא קונה לה מחשב כששלה קורס, למרות שהיא עובדת במשרה מלאה (ומגניבה, כזכור) ואף מרוויחה סכומים יפים, כי היא פשוט לא מסוגלת לחשוב על זה בעצמה. הוא מנהל את קשריה עם משפחתה, ומניע אותה להשלים עם אמה ולהתמודד עם רגשות האשם על מות אביה. הוא אומר לה שהיא יכולה לעזוב מתי שהיא רוצה – מה שהיא אכן עושה, ברגע של התקף זעם, ומתחרטת מייד – אבל אפילו בסוף הוא זה שמפסיק את הקשר ביניהם, במסר שמצולם כשהוא יושב עם הגב למצלמה, כדי שחלילה לא תראה אותו בחולשתו. מובן שלרגע אחד אין כעס על התנהגותו האנוכית, על כך ששיקר לה, שלא נפרד ממנה כמו שצריך, שהוא ממשיך לרדוף אותה ולא משחרר אותה להמשיך את חייה. נהפוך הוא: בפנטזיה הזאת היא אפילו פוגשת את ילדיו, זו שבאמם בגד איתה במשך שש שנים תמימות, והם מקבלים אותה לחייהם. הוא השמש, והיקום כולו סובב סביבו, לא רק בחייו אלא גם, ובפרט, אחרי מותו, כי זה הרי בלתי נסבל לחשוב שהעולם ימשיך להסתובב בלעדיו. פנטזיה פטריארכאלית, כבר אמרנו?
