פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, סנאפצ'וט, וואטספ , גוגל+ ועוד ועוד. עידן הרשתות החברתיות שהשתלט על חיינו הוירטואליים בעשור האחרון שינה את האופן בו מתנהלים חיינו, את האופן בו אנחנו מתקשרים אחד עם השני ובאופן כללי שינה את כללי המשחק – מהחברתיים ועד הפוליטיים.

עניינים אלו הם נושאים למחקרים סוציאליים ואנתרופולגיים, אולם ברור לכל כי חיינו שונים כיום ממה שהיו טרם מהפכת הרשתות החברתיות. מלבד המעבר מכיכר העיר הפיזית של פעם והישיבה על הברזלים בשכונה לכיכר העיר הוירטואלית (עיין ערך קבוצת הפייסבוק "מודיעין שלנו"), השתנתה גם התפיסה שלנו לגבי מיהם האנשים המשפיעים ומובילי דעת הקהל והדרך שלהם להגיע לתודעה שלנו.

אם פעם מובילי דעת הקהל היו אנשים מרובי עשייה בתחומים השונים שזכו לחשיפה תקשורתית, הרי שהיום החוקים השתנו. כבר לא צריך להיות פוליטיקאי מנוסה כדי להגיע לתודעה הציבורית. למעשה, כבר לא צריך להביא יותר קבלות בשום תחום מלבד היכולת שלך לגרוף "לייקים" ושיתופים בפייסבוק. ומשם הדרך לתהילה הוירטואלית כבר קצרה. לעיתים אותה תהילה וירטואלית הופכת להיות קריירה של ממש, לאחר שסומנת כ"אושיית" פייסבוק.

יצאנו לבדוק מי הם אותן אושיות וירטואליות במודיעין והסביבה, אותם אנשים שכל פוסט שלהם מגיע אל אלפי אנשים ומעורר שיח מתגלגל בין הגולשים שלעיתים חורג בסוף אל מחוץ לרשת. מצאנו לא מעט המחזיקים בדפים ועמודים אחריהם עוקבים עשרות אלפי גולשים מדי יום.

הסאטיריקנים

כנראה שאושיית הפייסבוק הבולטת ביותר שלא ידעתם שהיא ממודיעין הוא עמיר שיבי. השם מן הסתם לא מוכר לכם כאישיות מפורסמת, אבל לרשת החברתית חוקים משלה, שם עוקבים אחריו כמעט 15 אלף גולשים. שיבי הוא מורה למוזיקה, נשוי ואב לשניים. הוא החל לצבור תאוצה וירטואלית בימים שלאחר המחאה החברתית של קיץ 2011, אז החל להעלות לרשת "ממים" (עיבודי תמונה המשלבים טקסט) מושחזים ועוקצניים המכוונים כמעט תמיד נגד הממשלה ומדיניותה. "אפשר להגיד שאני סאטיריקן פוליטי", הוא מספר. "אין לי תחביב מיוחד לרדת על הימין. כמה מחברי הטובים וכולי… אבל זה פחות או יותר מה שאני עושה בפייסבוק".

כך לדוגמה ה"מם" האחרון שהעלה בשבוע שעבר, בו נראה ראש הממשלה נתניהו חותם על מתווה הגז, כאשר את העט לחתימה מגיש לו לא פחות מאלוהים, מציורו המפורסם של מיכלאנג'לו. זאת כמחווה לדברי נתניהו כי "הגז ניתן לישראל מבורא עולם". הפוסט זכה ליותר מ-1,100 סימוני לייק ו-120 שיתופים.

"הדברים שאני עושה לא מתעכלים טוב בקרב ה'מרכז הקיצוני'", מסביר שיבי, תוך עקיצה סמויה לכיוונו של יאיר לפיד. "בשמאל מחבבים אותי בגלל הדעות שלי, שאגב הן הכי מיינסטרים שיש. אנשי הימין עוקבים אחרי כי אני מביא להם את הסעיף. פעם כינו אותי ה'ממיסט של השואה', למרות שזה לגמרי לא נכון".

את אותו "סעיף" עליו מדבר שיבי הוא חש היטב גם בחיים שמחוץ לרשת הוירטואלית, בייחוד בימי הקיץ שעבר ומבצע "צוק איתן". הוא מסביר: "שיא הפעילות שלי הייתה לפני שנה וחצי בימי המבצע. אז חיכו לי אנשים עם אלות  מתחת לבית. התקשרו אלי באמצע הלילה, איימו על אשתי ובאופן כללי קיבלתי אז אלפי קללות ואיומים בפייסבוק. גם היום אני עדיין מקבל כל חודש מאות הודעות וקללות. מדביקים לי שפם קטן וכאלה. בימי מבצע צוק איתן גם פייסבוק היו חוסמים אותי כמעט כל שבוע, אחרי שכמה עמודים של התארגנויות נגד השמאל והתקשורת היו מדווחים עלי לפייסבוק. היום זה כבר לא קורה".

למה לא מינפת את ה"הצלחה" הזאת לקריירה תקשורתית כמו שנהוג כיום?

"יכולתי לעשות את זה. הייתה לי הזדמנות. באותה תקופה התקשרו אלי כל הזמן להתארח בתוכניות ולעשות פינות שונות, אבל זה לא אני. אם זה מנפח לי את האגו? ממש לא. בכלל, אני די זניח ביחס לכמות העוקבים שיש למובילי דעת הקהל מהימין. בכל מה שקשור לאגו, הדבר היחיד שנתן לי טפיחה לאגו היה כאשר אחת העבודות שלי הוצגה בתערוכה בלונדון ונקנתה בהמון כסף".

הסופרים

במונחים של "עוקבים", כנראה שאושיית הפייסבוק הבולטת ביותר של איזור מודיעין היא הסופרת גלית דיסטל-אטבריאן, תושבת כפר האורנים. יש לה 4,039 חברי פייסבוק ומעל ל-12 אלף  עוקבים (נכון להשבוע). דיסטל, גרושה ואם לשניים שבעבר ניהלה חנות בגדי מעצבות בשילת, הוציאה את ספרה הראשון "ואם היו אומרים לך" בשנת 2009, ספר שזיכה אותה בפרס "ספר הביכורים" של מפעל הפיס. ספרה השני, "טווס בחדר המדרגות", יצא לאור בשנה שעברה והיה בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר לספרות. בנוסף היא כותבת קבועה כיום בעיתון מקור ראשון ובאתר האינטרנט NRG.

התכנים עליהם כותבת דיסטל בעמוד הפייסבוק שלה נעים על מנעד רחב בין האישי לפוליטי, החברתי והמגדרי. בהומור מחוספס היא מביאה את אישיותה על כל רבדיה. מהירושלמית הפרסיה השורשית ועד לסופרת-שדרנית רדיו השייכת כיום לממסד התקשורתי. היא לא מהססת להיכנס בכל מה שמריח לה כצביעות, ולא משנה מאיזה כיוון פוליטי. דיסטל לא מהססת לקחת את הצד הימני של המפה הפוליטית ולהשמיע דעות שלא תמיד מתיישרות עם הקונצנזוס.

כך היה לפני מספר שבועות, כשהעלתה פוסט שעסק בפרשייה הבוערת (אז) של ינון מגל והחשדות להטרדות מיניות שביצע. דיסטל מיהרה לשפוך מים צוננים על מדורת ההאשמות שבערה בפייסבוק בשמחה לאיד לא מוסתרת, עובדה שעלתה לה במתקפה מיידית מליברלים בעיני עצמם. באופן חריג, היא הסירה את אותו פוסט מדובר ביום שלמחרת והסבירה כי זה היה "פשוט יותר מדי".

וזה חלק ממה שכתבה באותו יום: "לא תוכלו לקרוא לעולם שאיחלו לי להיאנס. לא תוכלו לקרוא לעולם שאיחלו לבת שלי להיאנס. לא תוכלו לקרוא לעולם שאני בושה למין הנשי, שאני מאשימה קורבנות, שאני מעודדת פגיעות מיניות, שצריך לשרוף את הספרים שכתבתי. שאני מגעילה, שאני איחס, שאני דוחה, קנאית, מבזה, מבוזה, מגוחכת, טיפשה, עילגת, פאשיסטית. לא תוכלו לקרוא כי מחקתי את התגובות האלה. את כולן חטפתי בשעה האחרונה מצד נשים וגברים שנראים נורמלים, שכותבים בלי שגיאות כתיב, שאף אחד מהם הוא לא חבר של 'הצל' ,שבאים להגן על נשים מותקפות עאלק. לפני כשעה כתבתי כאן על ינון מגל. כתבתי על הקשר בין רוטנר לגב האומה אבל בעיקר כתבתי את מה שאני תמיד כותבת – שהפייסבוק איננו מקום למשפט שדה, המשטרה ובתי המשפט כן".

בתחילת השנה נכנסה דיסטל לעימות חזיתי עם העיתונאית סמדר שיר מידיעות אחרונות: "בדיוק כשהספר הראשון שלי יצא לאור, היחצנית של ההוצאה סידרה לי ראיון ב'ידיעות אחרונות' עם סמדר שיר. ראיון ראשון, ספר ראשון, הייתי הלומה מאושר ומשוקשקת מפחד כשהגעתי לפגוש את הגברת שיר. בלב אמרתי, דווקא סבבה סמדר שיר, אישה טובה היא נראית לי זאתי. היא הייתה אמורה לקרוא את הספר לקראת הפגישה אבל היא לא קראה. הרגשתי את זה מיד לפי השאלות שלה. ניסיתי מיד לכסות על העובדה שאני יודעת שהיא לא קראה".

כאמור, כל פוסט של דיסטל-אטבריאן זוכה למאות ואף אלפי לייקים, וזה עוד ביום חלש. לפני כשבועיים נדמה שנרשם שיא חדש בעמוד הפייסבוק שלה, כאשר הפוסט האישי/כללי שלה זכה ליותר מ-13 אלף לייקים ומאות שיתופים: "התחתנתי.  ואז היה מתוק מדבש. ואז נהייה מר ממוות. ואז התגרשתי. ואז נכנסתי לאתרי הכרויות. ואז ברחתי משם. ואז אמרתי לא נורא, לא תהיה אהבה בגלגול הזה, יש דברים אחרים בחיים, אם כך – אסתפק בהם. ואז כמעט האמנתי לעצמי כשאמרתי את זה. ואז הוא הגיע. לפני שש וחצי שנים בדיוק. ואז הייתי חולה אתמול. ואז הוא עזב הכול ורץ לקנות את מה שצריך כדי להכין לי מרק עוף. ואז כשהוא הכין את המרק במטבח קמתי מהספה בסלון עם הפיג'מה והטישואים והאף האדום והשיער המדובלל והאפצ'י והמוקוסים ואמרתי לו בצחוק ובקול מלא נזלת – נכון שעכשיו אתה אוהב אותי פחות?"

העיתונאים

השימוש ברשת החברתית הפך לנדבך נוסף בעבודתם של עיתונאים בדרכם לדיבור ישיר עם קהל הקוראים. מי שעושה זאת היטב הוא אהר'לה וייסברג, עיתונאי ספורט ממודיעין הכותב ועורך במדור הספורט של וואלה, אליו הגיע יחד עם ה"נדוניה" שלו – עמוד הפייסבוק שהוא מנהל תחת הכותרת "מאחורי הקלעים" אחריו עוקבים למעלה מ-3,500 גולשים. בעמוד שלו מתמקד וייסברג בכדורסל ישראלי ואירופי, כאשר את הזווית הייחודית שלו מביא בדרך כלל וייסברג דרך ניתוח נתונים וסטטיסטיקות, עם חיבה עזה לאנקדוטות מספריות.

וייסברג, איך זה התחיל?

"כשהתחילה להיות מגיפה כזאת, שכל קבוצה וכל גוף פותחים עמוד פייסבוק. עבדתי אז בעיתון שבו מן הסתם לא כל מה שאתה רוצה לכתוב יכול להיכנס. המטרה הראשונית שלי הייתה לנצל את חוכמת ההמונים כדי לקבל טיפים לחילופים טובים בליגת הפנטזי (מעין משחק וירטואלי מטעם היורוליג בו אתה בוחר מדי שבוע את הנבחרת שלך ומקבל ניקוד בהתאם לביצועי השחקנים שבחרת. ע.ק) ומשם זה הלך וצבר תאוצה. היה לי עיקרון אחד – שאני לא משקיע בזה שקל. אתה יכול היום בהשקעה של סכום קטן לקבל 'בוסט' של חשיפה ואת זה אני לא עושה".

מה היו רגעי השיא של העמוד?

"היו שניים. אחד כאשר חשפתי ב'ישראל היום' לראשונה על כך שפיני גרשון חוזר למכבי תל אביב כעוזר המאמן. אני זוכר שהתקשרו אלי אחר כך מהדסק ואמרו לי שלידיעה באתר נכנסו ישירות מהעמוד שלי משהו כמו עשרת אלפים גולשים. המקרה השני היה כשהעלתי פוסט עוקצני אחרי אחד הדרבים, פוסט שהגיע לערוץ 2".

כמה זמן אתה משקיע בכתיבת התכנים וניהול העמוד?

"האמת שלא הרבה. מהרגע שאתה יודע מה אתה מחפש ומה רוצה למצוא, זה כבר הולך צ'יק צ'ק. אני לא כל הזמן בפייסבוק, יש אפשרות לתזמן שניים-שלושה פוסטים ואז אני עושה את זה בבוקר ומסודר לכל היום. יש היום גם שני חבר'ה שעוזרים לי וגם כותבים פוסטים בעצמם".

העמוד הזה הוא חלק נחוץ בקריירה העיתונאית כיום?

"בסך הכל זאת הדרך לתקשר עם הקוראים שלך. אנשים מעירים לי, מתווכחים ומתקנים אותי. מאז שיש את הפייסבוק עולם הטוקבקים די מת. מה גם שכאן אנשים מגיבים בשמם ולא בעילום שם ונוצר שיח. הרבה פעמים אני מקבל הודעות פרטיות בפייסבוק עם שאלות שנותנות לי רעיונות לעוד טורים. האינטראקטיביות הזאת חשובה בעיני. ככותב אתה צריך לתת דין וחשבון על כל דבר שכתבתי ובעיני זה חשוב לקבל את התגובות ישירות מהקוראים".

אצל אראל סגל, מי שבעבר היה חילוני בעל טור מפורסם ופרובוקטיבי במקומונים בתל אביב, העניין שונה. בדף הפייסבוק של סגל חמשת אלפים חברים ומעל ל-6,500 עוקבים, כאשר הפוסטים שלו בהם הוא משתף את טוריו מ"מקור ראשון" ו-NRG או הופעותיו בערוץ 20 ושאר כלי התקשורת, זוכים למאות תגובות, לייקים ושיתופים. סגל, שהפך לאחד מהבולטים שבדוברי הצד הימני של החברה הישראלית ברשת, לא מהסס להיכנס בכלי תקשורת אחרים ולהתנגח בצד השמאלי של החברה הישראלית. כך כתב לאחר הלינץ' באזרח האריתראי בבאר שבע:

"לאחר הפיגוע בשפרעם ערב ההתנתקות, התקשורת לא התמקדה בגינוי הלינץ' שבוצע במחבל היהודי עדן נתן זאדה אלא בפיגוע ובמניעי המחבל. אני משווה, למרות שזאדה היה מחבל והבטום זרהום חף מפשע. מבחינת מבצעי הלינץ' הוא היה המחבל והם היו בזירת פיגוע שבה נרצח חייל. אחרי שקילפנו בפעם האלף את הגלד מעל פצע התבהמות החברה הישראלית שמענו גם מי אשם. הימין. האצבע קלה על ההדק הבהירו לנו. התבטאויות אישי ציבור ימנים שקראו לחסל את המחבלים במגע הראשון הביאו בסופו של מדרון חלקלק ללינץ' האכזרי. אני תוהה אם יש להם פטנט אחר? טעויות קרו ויקרו זה טבע המערכה, זה הטבע האנושי. אין פעולה מתוכננת מושלמת, קל וחומר פעולה שכל מהותה תגובה מיידית. לכן, הדרישה מהשוטרים לנהוג באיפוק ולחשוב פעמיים בבואם לנטרל מחבל היא לא רק מגוחכת. היא מרושעת".

הפוליטיקאים

מי שעוד למדו את ההכרח להיחשף לציבור דרך הרשתות החברתיות הם כמובן הפוליטיקאים. בזירה המקומית לא רבים מהפוליטיקאים המקומיים משקיעים מאמצים בתחום. עמוד הפייסבוק של ראש עיריית מודיעין, חיים ביבס, מתקרב אל 4,000 העוקבים אחרי ההודעות שהוא מפרסם. או יותר נכון, שדוברות עיריית מודיעין מפרסמת עבורו.

סגנו של ביבס, אילן בן סעדון, הוא מהבודדים שמשקיעים אנרגיה רבה בניהול הנוכחות הוירטואלית שלו, כאשר לפוסטים שהוא מעלה על פעילותו נחשפים כמעט 5,000 חבריו ולמעלה מ-500 עוקבים. כמו בן סעדון, גם חבר מועצת העירייה שחר מי און, הוא מאלה שהפנימו את חשיבות הפעילות ברשתות החברתיות, כאשר מי און מנהל כמה עמודי פייסבוק וחשבונות בטוויטר ובאינסטגרם. מלבד 5,000 חבריו בפייסבוק, הוא זוכה למאות רבות של עוקבים ברשתות החברתיות הנוספות שציינו.

שחר, למה חשוב לך להיות כל כך פעיל ברשתות החברתיות?

"השיח הציבורי עבר לרשתות החברתיות וכמות האנשים שנחשפים לפוסטים שאני מעלה היא מאוד גדולה. מבחינת איש ציבור זה חשוב להיות שם, זאת דרך לחשוף את הפעילות שלי לקהל גדול. זאת כיכר העיר מבחינתי. כאשר אתה איש ציבור אנשים מחפשים לדעת מה אתה עושה וזאת הדרך שלי לחשוף את הפעילות והדרך שלהם להיחשף אלי".

מלבד היתרונות שבעניין, נתקלת כבר גם בתופעות הלוואי?

"אני חווה לא מעט תופעות לוואי. מפרופילים מזוייפים שמנסים לפרוץ את החשבון שלי ולכן אני מחליף סיסמאות בתדירות גבוהה, דרך המון פניות שחלקן פרובוקטיביות, וגם קללות וגידופים ואפילו איומים. כמו שקרה לאחרונה, לאחר שכתבתי משהו נגד סגן ראש העירייה. יש לפייסבוק יתרונות וחסרונות. נכון שעשייה אמיתית היא לא וירטואלית, אבל זה כלי להעביר את העשייה שמגיע גם ל-15 אלף גולשים".

בתמונה "מם" של עמיר שיבי