קיץ 2011 ייזכר כ"הקיץ של המחאה החברתית". המאהל במודיעין קיבל פירסום ארצי, כמו גם ההפגנות בצומת שילת. מה השתנה מאז ומה חושבים על כך מנהיגי הימים ההם? כינסנו אותם לפגישת מחזור, שבה יצאו ניצוצות
לפני שלוש שנים, בקיץ 2011, התפרצה בישראל מחאה חברתית ראשונה מסוגה ובהיקפה. מאות אלפים יצאו לרחובות בדרישה ל"צדק חברתי", אלפים גם נשארו ללון באוהלים. מאהלים שכאלה צצו ברחבי הארץ ובמודיעין – "עיר מעמד הביניים" – מספר האוהלים הגיע לעשרות. הפגנות בצומת שילת היו עניין שבשגרה והעניין כולו נמשך שבועות ארוכים. דיירי האוהלים התקפלו מהמקום ושבו אליו כעבור שנה, כדי להיות "מגורשים" ממנו שוב. חזרנו לימים, למראות ובעיקר לאנשים – כדי לראות מה השתנה מאז.
ב-14 ליולי 2011 הוקם המאהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל אביב, על ידי דפני ליף, סתיו שפיר וחברים אחרים. במהרה הוקמו מאהלים נוספים בתל אביב ובערים רבות נוספות, מודיעין הייתה אחת מהן. בניגוד למאהל ברוטשילד ובצפון תל אביב, שהתאפיינו באוכלוסייה ממעמד סוציו אקונומי בינוני, חלק מהמאהלים החדשים כללו ציבור נוסף, חלקם ממעמד חלש ביניהם מחוסרי דיור. עם הזמן גדלה המחאה והצטרפו אליה אקטיביסטים אחרים, אנשי אקדמיה, התארגנויות וקהילות, גופים ציבוריים כמו הקרן החדשה לישראל, ארגוני השומר הצעיר והשמאל הלאומי ומעט ארגוני ימין.
ב-6 באוגוסט התקיימה הפגנת ענק בתל אביב (בנוסף להפגנות נוספות בחודשים יולי אוגוסט וספטמבר) ומספר הפגנות במוקדים אחרים ברחבי הארץ בהם השתתפו קרוב ל-200 אלף איש לפי הערכות המשטרה. בעקבות הפגנות ה-3 לספטמבר בהן השתתפו כ-400,000 איש, החליטו חלק ממנהיגי המחאה שהאוהלים מיצו את עצמם ויש לנתב את המחאה לאפיקים שונים. כעבור ימים אחדים פונו מרבית האוהלים, חלקם מרצון וחלקם ביוזמת העיריות.
מה קיבלנו, מה לא
דניאל פסנטין, גלעד ביהרי, גיא תמר וענבל בן ברית היו ארבעת מובילי המחאה במודיעין. פסנטין, בן 30 נשוי ואב לשלושה ילדים, הנדסאי מכונות תעשייה ומתכנת מחשבים לשעבר, עובד בנגריה. ביהרי, בן 35, נשוי ואב לשתי בנות, עצמאי בתחום המחשבים. שניהם היו ברשימה של יגאל צדוק "הקול שלכם" בבחירות האחרונות. תמר, בן 40 נשוי ואב לשתי בנות, רכז בהוסטל לנוער עבריין בשיקום. בן ברית, בת 45, נשואה ואם לארבעה, היא מורה בבית ספר יסודי. פסנטין, ביהרי ובן ברית חזרו איתנו השבוע אל המקום שהיה להם בית בימים ההם – המדשאות בכניסה לעיר.
דניאל, מה הוביל אותך להפוך פעיל המחאה החברתית בקיץ 2011?
"הפכתי לפעיל במחאה לא רק בגלל התחושה האישית שלי שנבעה ממצבי הכלכלי (מצבי אולי טוב משל אחרים), כי זה לא מתחיל ונגמר בראייה הפרטית. רציתי להביע עמדה כנגד ריקבון השיטה – התנהלות השלטון וגורמים כלכליים אחרים במדינה. המערכת הכלכלית אכזרית".
המחאה החברתית השפיעה על המצב הכלכלי כיום?
"בשורה התחתונה המצב הכלכלי רק הולך ומורע. גם אחרי המחאה, אין הקלה כלכלית באף תחום, אנחנו עדיין משלמים יותר ומקבלים פחות, המע"מ עלה, מס החברות גבוה מאד והמדינה ממשיכה להפריט מוסדות כאלו ואחרים. גם אם נעשו הקלות מסוימות זה בא על חשבוננו במקומות אחרים. חוק חינוך חובה מגיל שלוש זה שינוי קוסמטי בלבד. מדובר על חינוך חינם עד השעה אחת בצהריים, מה לגבי צהרון? הבת שלי שלומדת כבר בבית ספר שם זה באמת חינוך חינם, אבל האם באמת? אנחנו משלמים ערימות של כסף לצהרונים, חוגי העשרה במסגרת הבית ספרית וכשיש מספר תלמידים כל כך גדול בכיתה ואין שום סיכוי שהיא תעמוד ביעדים, לא ניקח לה מורים פרטיים?"
מה לדעתך ההישג העיקרי של תנועת המחאה?
"שינוי השיח והתפיסה בקרב הציבור. עד המחאה המצב הכלכלי נחשב בעיני רבים כבעיה פרסונלית. 'אני לא מצליח לקנות דירה, קשה לי לגמור את החודש, וזה באחריותי המלאה', התביישו להודות בזה, הם חשבו לעצמם או סביבם היו אומרים 'לא מסתדר? תעבוד קשה יותר'. היום הציבור מבין שזו בעיה מערכתית, בעלי תארים, אנשים שעובדים משמרות כפולות עדיין לא מצליחים לגמור את החודש והם מבינים שזו לא בעיה אישית שלהם, הם גם יודעים להפנות את האצבע המאשימה לשיטה".
במבט לאחור הייתם עושים דברים אחרת? איפה טעיתם?
"מחאה עממית אינה מבצע צבאי ואני לא חושב שהשאלה צריכה להיות אם היא הצליחה או נכשלה. כמו למשל ההפגנות ברחבי הארץ שהיו נגד פינוי גוש קטיף, מה קרה בסוף? פינו אותם. מאבקים עממיים לרוב נועדים לחוסר הצלחה היות והמשאבים מוגבלים, לא יכולנו גם לעזוב לחלוטין את חיינו ולהשקיע את כל כולנו במחאה וללכת עד הסוף – אנחנו מעמד הביניים וכולנו אנשים עובדים שיש להם מה להפסיד. זה לא כמו הפגנות במדינות הערביות שאין להם מה להפסיד. במבט לאחור המחאה הייתה יכולה להיות מוצלחת יותר אם היה ארגון חזק יותר, אבל בזמנו יצאנו לרחובות בלי תוכנית, פשוט יצאנו להפגין".
גלעד ביהרי: "היה שלב של קיפול מרצון מוקדם מדי לטעמי. כל שבוע נוסף היה צובר הישגים ברמה משמעותית יותר".
ענבל בן ברית: "נחמדות יתר. לא הפרענו יותר מדי לשלטון. הם לא הרגישו באופן מוחשי את המחאה. מתי הדברים נוגעים באמת? רואים את זה בעולם – כשעושים רעש גדול יותר, חסימת כבישים למשל שיאלצו את הממשלה להתייחס באופן מיידי. טעות היתה גם בחוסר יכולת לוותר על אגו בקרב הנציגים הראשיים בתל אביב. נוצרו סדקים ובדיוק שם פעלו הגורמים שרצו להרדים את המחאה".
לעיריית מודיעין, ובכלל לרשות מקומית, יש השפעה משמעותית על המצב הכלכלי של תושביה? זה לא עניין של האזרח מול הממשלה?
דניאל: "חזון ראש העיר לאופן שהוא רואה את העיר הוא בעל השפעה גדולה על המצב הכלכלי שלנו. כשראש העיר מחליט שהוא לא מעוניין שתהיה בעיר תעשייה קלה אלא אזור תעשייה שיורכב ממחסנים ולוגיסטיקה שמייצרים ארנונה, זה קובע האם התושבים יעבדו בעיר ובמה הם יעבדו. הפיתוח ההנדסי של העיר הוא גם בעל משמעות. אם היו מחליטים לבנות יותר בניינים בני ארבע קומות ולא שכונות וילות, זה היה יכול להוריד משווי הדיור. לצעירים אין איפה כמעט לגור פה, סוג הבנייה מושכת סוג אוכלוסייה מסוים. העירייה יכולה להשפיע על זהות המרכולים. כל הגדולים לא נמצאים בתוך העיר אלא רק המרכוליות היקרות יותר. ומדוע אזור התעשייה במרכז עינב כל כך מרוחק ומנותק מהעיר? זה פוגע גם בתושבים וגם בבעלי העסקים, רוב העסקים בישפרו הם רשתות. אזור התעשייה בראשון לציון הוא מודל מצוין לאזור תעשייה תוסס שנמצא במרחק הליכה בעיר".
ביהרי: "לעירייה יש השפעה מוגבלת. בדיור בר השגה יש לעירייה כוח, למרות שרובו בידי הממשלה. עיריית תל אביב למשל כן לקחו את המושכות לידיים ויזמו פרויקט בתחום הדיור בלי קשר ישיר ליוזמה ממשלתית. אצלנו לא עושים מספיק באופן יזום. בנושאים אחרים כמו החלטות לגבי תאגידי המים ההשפעה מוגבלת יותר".
דברים שלוקחים זמן…
גלעד ביהרי יצא לרחובות בזמנו לדבריו בגלל המדינה, שלקחה צעד אחורה מאזרחיה. "זה התחיל לפני כעשר שנים, היא לקחה באופן מופחת אחריות על תושביה וזה מתבטא בהפרטה, עליית המסים העקיפים, בנייה מופחתת של שכונות חדשות, הם העדיפו לספסר קרקעות למרבה במחיר, הממשלה גם לא פועלת על פי חוק דיור ציבורי, הכסף של דירות שנמכרו במחיר נמוך שהיה אמור להגיע לשיפוץ וקניית דירות אחרות למשפחות נזקקות לא מומש והופנה למקומות אחרים, מתן דגש יותר על השוק הפרטי מאשר על נושאים ציבוריים. נושא הדיוק וגם אנחנו שהתקשינו לרכוש דירה איחד את רוב האנשים סביב המחאה".
מה מידת ההצלחה של המחאה בעינך?
"בפועל לא השתנה דבר לטובה. המע"מ עלה, המים שהיו שייכים למדינה הופרטו ועכשיו אנחנו משלמים מע"מ גם על זה, המדינה מתחילה להפריט גם מוסדות חינוך וכן הלאה וכן הלאה. חצי מיליון אנשים יצאו לרחובות ולא קרה כלום. מה שכן, האזרחים התפכחו. הם החלו לצבור ידע לגבי מה מגיע להם ולמדו להעביר בקורת בקנה מידה גדול יותר מבעבר. המחאה עוררה דיון מעמיק יותר בנושאים כמו הפרטה וזכויות חברתיות. יחד עם זה שתוצאות הבחירות הכלליות היו מאכזבות במידה וגרף את כל הקופה מי שניהל קמפיין חלול וחיבר את ההשתמטות מהצבא של חרדים למחאה, משקלו של הנושא המדיני בשקלול הפרמטרים לבחירה ירד. ממרחק של שלוש שנים אנשים קצת שוכחים, אבל גם אחרי מלחמת יום הכיפורים הממשלה לא נפלה. לא היה זעזוע מיידי, הוא הגיע בדיליי של ארבע שנים. כמו כן מתנהלות מחאות שקטות יותר מאשר קיץ 2011 ופעילות הנוגעת לנושא הגז. לפני שלוש שנים לא היו בכלל מתייחסים לנושא הזה בזירה הציבורית ומתנהל מאבק נגד מכירת הגז לחו"ל. הגז הוא אחד הנושאים בעלי ההשפעה הדרמטית ביותר מבחינה כלכלית על המדינה בעשרים שנים הקרובות".
המחאה יצרה את "קופיקס"
גיא תמר, שלא הגיע למפגש, מה אתה חושב?
"יום אחד אולמרט נפל. יום אחר פואד. גם אחרים יפלו. הבכירים במשק כבר לא מקבלים חסינות. בעלי ההון נמצאים תחת עין הציבור שהפך מאז המחאה לערני יותר ויודע להפעיל לחץ במידת הצורך – מה שיוביל לקשר בין הון לשלטון להמשיך להתרופף ובטווח הארוך לשוק חופשי אמיתי ולירידת מחירים. אני לא מסכים עם פתרונות הדיור שמציעים ליברמן ולפיד, אבל לפחת מתעסקים בזה ואין רק שיח על האיום האיראני".
אתה נתקל בחיי היום יום בהשפעות המחאה בהיבט זה?
"אנשי העסקים הבינו שהציבור לא מוכן לשלם ביוקר, בעקבות כך נפתחו רשתות כמו קופיקס או דוכנים ורשתות אחרות שהעתיקו את הרעיון, שמוכרים שתייה וסנדביצ'ים בחמישה שקלים ועדיין מרוויחים".
אני נשארת בארץ
ענבל בן ברית הצטרפה למחאה גם בגלל המצוקה הכלכלית שחשה באופן אישי: "אמנם יש לנו דירה, אבל לילדים שלי אין לי איך לעזור להם לקנות בית".
תמיד היית לוחמת חברתית?
"משיחות עם חברים בני כיתתי הבנתי שמאז ומתמיד הייתי לוחמת צדק. כל מי שהיה במאהל יצא גם בשביל אחרים וזו תובנה שהתחזקה אצלי אף יותר שלוש שנים אחרי. כיכר תחריר גרמה לנו להבין שיש לנו כוח. זה היה מדהים. קיוויתי שהעם יתעורר וגם המדינה שבאמת ערכה דיון בנושא והקימה את וועדת טרכטנברג, אבל זה היה סוג של סתימת פיות. לא חיפשתי להפיל את השלטון, אבל ציפיתי שהשינוי בשטח יהיה גדול יותר. מרגישים את השינוי מחלחל באיטיות. בבחירות האחרונות כל השיח היה סביב הנושא החברתי כלכלי, ברגע ששמו עליו זרקור גדול מדי ביבי העלה מיד את האיום האיראני. כך שהמחאה השפיעה, אבל באופן מצומם יחסית".
איך המחאה השפיעה?
"ההתלבשות על תנובה וסין באה בעקבות מחאת הקוטג'. הדור הצעיר קיבל בזכותנו ובזכות כל מי שיצא לרחובות שיעור באזרחות. ילדה שמעזה לכתוב מכתב לשר החינוך זו אחת הדוגמאות. הקטנים שלי היו צמודים אלי וקיבלו שיעור לכל החיים. השינוי בעקבות המחאה בא לידי ביטוי גם בבחירות המוניציפאליות. היה אמור להיות ביום זה יום שבתון ובעקבות לחץ הורים על הרשויות שלא לסגור את בתי הספר כי נמאס להם ממספר ימי החופש הגדול של הילדים אחת הרשויות ביטלה את השבתון ואחריה הלכו שאר הרשויות – זו תופעה של המחאה. האנשים יודעים לפתוח את הפה היום וזה בא לידי ביטוי גם באופן כלכלי. נולדו קבוצות רכישה בעקבות המחאה כמו למשל קבוצת רכישה לקניית ציוד חזרה לבית ספר. לא בכדי אילן בן סעדון נבחר להיות סגן ראש העיר. יש פה מעמד ביניים שזקוק לאדם כמוהו, כזה שדואג באופן רציף לפן החברתי כלכלי. לפי הספר, מודיעין היא בעלת מדד סוציו אקונומי 8, אבל מהיכרות עם האוכלוסייה בעיר, יש מיעוט שמעלה את המדד ויש לא מעט אנשים הנעזרים באגף הרווחה".
אולי באמת היו השגים…
"היו. לא מינו את יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל בגלל הסתבכויות בפרשת הדיוטי פרי, כל הדעתנות שהייתה סביב הנושא היא חלק מהשפעות המחאה וזה מביא למיגור של שחיתות, לנוחי דנקנר לא הסכימו לוותר על החובות ולא עושים כבר תספורות. התחילו לגעת בוועדים הגדולים, בנמל אשדוד, לבחון את חברי הכנסת, טייקונים התחילו לפרק דברים וזה יפה בעיניי ובהמשך זה ישפיע גם כלכלית עלינו בעתיד. זה לוקח זמן, בינתיים נכנסו שניים מנציגי המחאה לכנסת".
הציבור יודע היום לדרוש את הצדק המגיע לו?
"מצד אחד הישג המחאה העיקרי היה בכך שעוררה שיח ומודעות בקרב הציבור בנושא החברתי כלכלי, מצד שני, הציבור נכנס חזרה לסוג של אדישות וזה מפחיד אותי. לא מספיק לשבת בבית ולהתלונן, אם לתושבי מודיעין מפריע רעש המטוסים – שיעשו משהו בעניין. שיפעילו לחץ בפייסבוק אבל לא רק, שיגיעו לדיון שיתקיים בקרוב בנושא בבית המשפט, שיגיעו לעירייה – לחץ פיסי מתון משפיע".
חשבת פעם על הגירה מישראל?
"יש לי אזרחות גרמנית. התחושה שלי לגבי זה דואלית. 'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת' היה הערך עליו גדלתי בבית. מצד אחד אני אדם ציוני מצד שני יש את הרגעים שאני כועסת וחושבת לעצמי למה שלא אעבור למקום אחר שאוכל לחיות ברווחה גדולה יותר? אבל אני מעדיפה להיות פה ולתקן מאשר לעצום עיניים וללכת. זו גם הסיבה שיצאתי לאוהל, לא רק לשבת בבית ולקטר אלא גם לעשות עם זה משהו. יש עוד הרבה עבודה בפני כל הציבור בתחום הזה".
אוהלים, קבלות שבת וזכוכיות על הדשא
רק שלוש שנים חלפו מאז ימי המחאה והאירועים כבר הפכו להיסטוריה . תזכורת למי שהיה ושכח. וגם למי שלא
למי ששכח: בקיץ 2011 גם במודיעין קמה עיר אוהלים, אמנם לא בהיקף ובעצמה כמו בשדרות רוטשילד בתל אביב ובלי סלבס כמו דפני ליף או סתיו שפיר, אבל עשרות אוהלים שבהם התגוררו חסרי דיור, מפגינים וזוגות צעירים, שהרימו את דגלי המחאה, קיימו הפגנות בכניסה לעיר בצומת שילת, חסמו את כביש 443, ובעיקר נגררו אחרי האחות הגדולה מתל אביב, עיר האוהלים בשדרות רוטשילד.
עיר האוהלים במודיעין עמדה די שוממת בשעות היום, כולם היו בעבודה כי גם מעמד הביניים חייב לנסוע לעבודה בקריית ההייטק בהרצליה או בתל אביב. לקראת שעות הערב היה המאהל מתמלא, החברה' היו מתכנסים להפנינג עליז, אילן בן סעדון היה מגיע כל ערב נושא דגל, מנפנף בו ומשתתף במעגל תופים שהיה פוצח בתיפוף קצבי שהכניס את המשתתפים לאקסטזה. "אלה היו ימים שלא אשכח, כל ערב הייתי בא עם הדגל מניף את הדגל וקורא את הקריאות נגד הממשלה", סיפר בן סעדון.
אחת התקריות הבולטות שזכורות מאותם ימים היתה פרשת שברי הזכוכית שפוזרו על הדשא בין האוהלים.
לאחר תקופה ארוכה שבה המאהל התבסס, בעירייה לא אהבו כל כך את המאהל שעמד כבר כשנה, ופקחי העירייה הביאו צווי פינוי לדרי האוהלים. תקופה לאחר הפינוי ביולי 2012 (שנה לאחר תחילת המחאה), כשהמארגנים החליטו להקים מחדש את המאהל, הם הופתעו לגלות כי על המדשאה בכניסה לעיר פוזר דשן חקלאי ובתוכו שברי זכוכית.
המפגינים זעמו והאשימו את העירייה שפיזרה את הזכוכיות במטרה לפגוע באנשים. אחד המפגינים היה גלעד ביהרי, שאף זומן לתחנת המשטרה כדי לשמוע מה מתכוונים המפגינים לעשות. ביהרי אמר אז בתקשורת ש"פיזור הדשן והזכוכיות לא ירתיעו את המפגינים".
העיריה הכחישה את ההאשמות כי היא עומדת מאחורי פיזור הזכוכיות כדי למנוע מהמפגינים להקים מחדש את המאהל שפורק. בדוברות העירייה טענו כי הדשן פוזר על הדשא כחלק מהטיפול בדשא וכי העירייה לא ידעה שהיו בדשן גם שברי זכוכיות. לדברי דובר העירייה הפארק בכניסה לעיר הוא פארק חדש והיה צורך לדשן את הדשא. נשמעו קולות לפתוח בחקירה בנושא אך כזו לא נפתחה מעולם.
"זרענו אז את הזרעים שמתחילים לנבוט עכשיו"
אילן בן סעדון נכנס לתוך המחאה החברתית עם מנדט אחד במועצת העיר ויצא ממנה עם ארבעה ועם תפקיד סגן ראש העיריה . "עד שנבחרתי הייתי קפיטליסט גמור. מאז עשיתי מהפך והפכתי לסוציאליסט", הוא אומר. "אם ארגיש שאני לא יכול לעזור לתושבים בעיר, אפרוש מהפוליטיקה"
בימי המחאה של 2011 היה אילן בן סעדון חבר מועצה בסיעת יחיד, שהקפיד לפקוד את המאהל בכניסה לעיר. עכשיו הוא כבר סגן ראש העיריה וראש הסיעה השניה בגדלה. המאמץ השתלם ואפשר להתרפק על הזכרונות: "כל ערב הייתי במאהל, החזקתי דגל ביד והלכתי לכל ההפגנות, אלה היו יפים נפלאים, של הרגשה שאנחנו עושים היסטוריה ומשנים דברים"
שיניתם משהו?
"כן. אני מרגיש שיש שינוי. אז זרענו את הזרעים שהיום חלקם מתחילים לנבוט. לא השגנו הכל כמובן. הילדים שלנו לא יכולים לקנות דירה במחירים של היום, אבל אני אופטימי ומאמין שהשינוי יגיע".
איך יגיע השינוי?
"התנאי הראשון הוא החלפת השלטון הקפיטליסטי הקיצוני של הליכוד, אין ברירה. השלטון לא סופר את הצעירים ותחת שלטון הליכוד לא נגיע לרווחה. המדינה עשירה אבל האזרחים עניים".
בינתיים השינוי שחל הוא אצלך. הגדלת את כוחך במועצה לארבעה מנדטים והפכת סגן ראש עיריה בשכר. זה שידרוג משמעותי…
"אחרי שהפכתי חברתי כולם הפכו לחברתיים. אבל מבחינת השכר זה ממש לא צ'ופ. יש לי ירידה בשכר. כמורה לנהיגה הרווחתי יותר מסגן ראש עיר. מבחינה פיננסית נפגעתי אבל זאת השליחות שלי ויש לי אהבה מיוחדת לעבודה הציבורית".
"אירוע חסר תקדים"
מה בעיניך החידוש הגדול שהביאה המחאה החברתית?
"החידוש הגדול היה בתחום השיח הציבורי. בעצם העלאת השאלות בתחומים הכלכליים-חברתייים לדיון ציבורי, בכך שעשינו וחיזקנו את הקשר בין הכלכלה והחברה, ביצירת קהילת 'עם' רחבה ובהכרה שצריך להתנגד להמשך נישול האוכלוסייה מזכויותיה החברתיות".
אבל מעבר להתלהבות הראשונית לא השגתם כלום. מחירי הדירות לא ירדו, השלטון לא התחלף, אפילו מסקנות ועדת טרכטנברג התמוססו ברובן…
"נכון. אבל המחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה אירוע חסר תקדים בישראל, כי מעולם לא יצאו לרחובות מאות אלפי אנשים למען נושא חברתי. מעולם לא היתה השתתפות של אזרחים בעוצמה כזאת במחאה חברתית, שמעולם לא זכתה לאהדה גורפת כל כך בתקשורת ובציבור".
מה צריך עוד לבצע, כאן במודיעין למשל?
"מודיעין החמיצה את הייעוד שלה כעיר. הרי מודיעין הוקמה כדי לתת מענה למצוקת הדיור וליוקר המחיה בגוש דן ובתל אביב, אז מה קרה? המחירים במודיעין הם מחירי גוש דן, אז מה עשינו? לכן זה קריטי שייבנו כאן דירות על פי תוכנית 'מחיר מטרה' שיהיו מספיק זולות כדי שמעמד הביניים והזוגות הצעירים יוכלו לרכוש דירה. אנחנו תושבי מודיעין לא זוכים בכלל להנות מתוכניות של שר האוצר, מע"מ אפס וכל ההצהרות שלפיד זורק לאוויר. מה זה עוזר לתושבי מודיעין? כלום!".
ומחיר מטרה יעזור?
"כן. אני מביט על הבן שלי שלא יכול לקנות כאן דירה ולא יראה דירה עוד שנים. מודיעין יקרה ובהתחלה העיר נתנה פתרונות דיור למעמד הביניים, אבל היום אנחנו נמצאים במקום שבו הצעירים כבר לא יכולים לקנות כאן דירה, ואם היום סוף סוף אנחנו רואים את הממשלה מדברת על מחיר מטרה ואם נצליח לתת לזה המשכיות, אז זאת ההצלחה של המחאה החברתית של 2011. בזה נימדד. אני שואל את עצמי כל הזמן איך הצלחנו לקלוט מיליון עולים חדשים ואנחנו לא מצליחים לסייע למאה אלף זוגות צעירים?".
אתה מרגיש שהפוליטיקה היא הייעוד שלך?
"באתי לפוליטיקה כדי לשנות את המצב, וכדי לעזור לאנשים ואני משתדל לעזור לכולם, בלי קשר לשיוך מפלגתי או אחר. וברגע שאני ארגיש שאני לא יכול לעזור למישהו, באותו רגע אני אניח את המפתחות ואפרוש לגמרי מהפוליטיקה".
והפיתרון הפוליטי למצב הכלכלי של מעמד הביניים הוא מפלגת העבודה?
"אני במפלגת העבודה מתוך אמונה. כשמפלגת העבודה היתה בשלטון היתה רווחה לכולם, פרט לתקופת אהוד ברק. היום אנחנו נלחמים על הפירורים שנשארו. אני מטפל לא רק במעמד הביניים. באתי מלוד, ממקום שידע מחסור".
לא איכזבת כאן את הבוחרים שלך?
"ממש לא. הבוחרים שלי באים מקרב כולם. למרות שיש עתיד בבחירות לכנסת ניצחו כאן, אבל בבחירות לרשות המקומית הם הכניסו רק מנדט אחד ומתוך עשרת אלפי בוחרים שהצביעו להם לכנסת, איפה כל השאר? הם בחרו בי, למרות שאני מתנגד למדיניותו של יאיר לפיד והם יודעים את זה".
מה יש לך נגד יאיר לפיד?
"הוא חלק מממשלה קפיטליסטית דורסנית שפוגעת בציבור הרחב, שזורק סיסמאות לאוויר בנושא דיור. פעם הייתי כמו יאיר לפיד. הייתי אדם קפיטליסטי מאד, אבל שיניתי את דעתי במאה ושמונים מעלות, ראיתי היכן הממשלה מרמה את הציבור, לכן חייבים לעשות מהפיכה ולהחזיר את הניצנים החברתיים שזרענו והתחלנו איתם לפני שנים, כולל ביטול של חברות כח אדם שמתעמרות בעובדים, ולהחזיר את האחריות למדינה. אנחנו חייבים להיות יותר סוציאליסטים".
בעיר כמו מודיעין שרוב רובה הייטק?
"כן, למרות שרוב התושבים כאן עובדים בהייטק. גם מי שבשכבות המבוססות באו והביעו תמיכה בכאב של הזוגות הצעירים, השתתפו במאבק החברתי וכל העיר התגייסה למאבק הזה".
זה עוד יחזור
מה האג'נדה החברתית שלך כיום?
"אני רוצה לשנות את מושג העבדות המודרנית של עובדי הקבלן אני פעלתי בעבר וממשיך היום לפעול כדי לייצר יותר מקומות עבודה כאו במודיעין. זוהי אינה סיסמה, זאת מחוייבות שלי לתושבי העיר. אין שום סיבה שעיר כמו מודיעין הממוקמת בין ירושלים לת"א עם רכבת ונתיבי תחבורה מפותחים לא תשגשג מבחינת מקומות עבודה ושאיבה של עסקים לתחומה".
יש לך כוח לשנות. אתם הסיעה השניה בגודלה…
"יש קואליציה ואני חלק ממנה ויש גם משמעת קואליציונית. לא באתי לצעוק מבחוץ, אז יוציאו אותי מהקואליציה אז מה יצא מזה? חיים ביבס יכול לקרוא לי ולומר לי 'חמוד, אין שיתוף פעולה. זהו, נפרדים'. אז מה עשינו? מה הרווחנו?, אני עושה את המלחמות בפנים ומסייע כמה שאפשר".
לסיכום על המחאה החברתית, העבודה הסתיימה?
"לא ממש לא. והאמת? אני רואה את המחאה החברתית מתפרצת שוב ולא בעוד הרבה זמן, ובעצמה חזקה, כי זו הדרך להיאבק בממשלה דורסנית שדורסת ברגל גסה את העם. לפני שלוש שנים הצלחנו לנער את הממשלה והם צריכים לדעת שם למעלה שאסור להם להמשיך ולהתעלם מחצי מיליון זוגות צעירים ובני מעמד הביניים וכמו שחצי מיליון איש יצאו לרחובות לפני שלוש שנים, המחאה הזאת תחזור ובגדול".
הלוגו של תנועת המחאה נולד בסטודיו במודיעין
הלוגו "ב' זה אוהל" הוא פרי המצאתו של המעצב הגראפי ירון קלנר, שהגה את הרעיון בעת שעבד בסטודיו "נושקה" בשכונת השבטים
שתי הסיסמאות הכי מזוהות עם תנועת המחאה שפרצה לחיינו בקיץ 2011 הן כמובן קריאת הקרב "העם רוצה צדק חברתי!" והשניה שמלווה בלוגו גראפי היא "ב' זה אוהל", על פי שירה של נעמי שמר א'-ב'. במקור היה זה "א' אוהל – ב' זה בית'".
רבים מכירים כמובן את הסיסמה והלוגו של תנועת המחאה, אבל מעטים יודעים שהלוגו "ב' זה אוהל", נולד בעצם על שולחן השירטוטים בסטודיו "נושקה" שברחוב רחל אמנו במודיעין. מי שעמד מאחורי הרעיון הוא המעצב הגראפי הצעיר ירון קלנר, אז סטודנט שהיה לקראת סיום לימודי העיצוב בבצלאל בירושלים, שתנועת המחאה תפסה אותו רגע לפני שהוא יוצא לחיים האמיתיים בתחום העיצוב הגראפי.
קלנר שיחזר את מה שהתרחש באותם ימים שהוביל ללידת הלוגו שלו: "זה היה ממש בתחילת המחאה החברתית, עוד לפני שעיר האוהלים קמה בשדרות רוטשילד. הייתי עם חברים בתל אביב והגענו להפגנה. שם פגשתי את דפני ליף, שעוד לא היתה מוכרת כל כך והיא סיפרה שהיא יוזמת את המחאה. דיברנו וכשהיא שאלה מה אני עושה סיפרתי לה שסיימתי לימודי עיצוב ושאני עובד בסטודיו לגרפיקה של בת דודתי במודיעין. היא אמרה לי 'שמע, אני צריכה לוגו וסיסמה למאבק הזה. תוכל לעזור לי?', הסכמתי בשמחה. היא אמרה לי שהיא רוצה להתבסס על השיר המוכר של נעמי שמר א' –ב' א'-ב' כי יש שם התייחסות לבית ותנועת המחאה מבקשת לתקן את המצב שזוגות צעירים לא מצליחים להגיע לדירה בישראל".
לאחר אותו ערב התיישב קלנר ליד שולחן השירטוט ויצר לוגו ראשוני אותו הראה לליף. "היא אמרה לי שצריך משהו קליט יותר ושיזכרו אותו טוב יותר ואז עלה לי הרעיון להחליף בין שורות השיר ובמקום כמו שבשיר נכתב א' זה אוהל, ב' זה בית, כתבתי ב' זה אוהל, כי כבר התחילו לצוץ האוהלים בשדרות רוטשילד ולנו לצעירים לא היה בית, הבית שלנו הוא האוהל וכך נולדה הסיסמה.
הלוגו המפורסם שעיצב קלנר
החלטתי לצבוע את הלוגו בצהוב שחור כי אלה צבעי אזהרה בולטים, החלטתי להימנע מהצבע האדום כי לא רציתי שתנועת המחאה תזוהה עם הצבע הקומוניסטי הבולט. באתי לדפני עם הגירסה המעודכנת והיא התלהבה, והשאר היסטוריה".
אז לפחות אתה הרווחת מכל העסק…
"לגמרי. בשבילי לסיים את לימודי הגרפיקה עם לוגו כזה מוכר, זה היה משהו כביר. אני שמח שנפל בחלקי להיות זה שייצר את הלוגו והסיסמה".
(צילום אינגריד מולר)
