מה שמפחיד יותר מכל את האדריכל צביקה תמרי ממודיעין היא תוכנית המתאר לשנת 2035 שאו-טו-טו עומדת להיוולד. לתמרי דווקא יש הרבה תקוות לגבי התוכנית החדשה, אבל הוא מודאג שמא תוכנית המתאר לעשרים השנים הבאות "תשכפל" את העיר הקיימת וכך נראה גם בעוד עשרים שנה במודיעין בניינים שהם העתקים זה של זה. "היום אני עובר ברחובות בעיר וכל בניין דומה לשני"" הוא אומר. "כאילו שיכפלו אותם אחד אחד. זה מדהים ומשעמם וצריך לשנות את זה. תוכנית המתאר החדשה מעניקה אפשרות פז לצאת לדרך חדשה בתחום התיכנון. הגיע הזמן 'ללכלך' קצת את העיר, במובן של לבנות קצת שונה. שהבניינים לא יהיו העתקים מדוייקים. שהבניה תהיה קצת פרועה. שישתמשו בחומרים שונים, לא קונבנציונליים, כמו בערים אחרות בעולם. כמו בפריז".
מה הכי מפריע לך במודיעין?
"חוץ מהבתים המשעממים שדומים זה לזה, מפריע לי למשל שאין כאן תרבות של ללכת ברחוב. לא כמו בערים אחרות. תראה למשל את תל אביב שיש לה טיילת. אנשים הולכים ברחוב ונהנים. בנתניה, בהרצליה, ברעננה, בבת ים וגם בירושלים יש מדרחוב. כאן אין את זה. אתה נוסע לקניון או למרכז המסחרי השכונתי וזהו. לא רואים פה אנשים מטיילים ברחוב או מרימים מבט להינות מהארכיטקטורה".
אבל יהיה עוד מעט "רמבלאס" במודיעין והמע"ר אמורה לשנות את המצב…
"נכון ואני מברך את העירייה על פיתוח המע"ר. אבל זה לא מספיק כמובן. העיר הרי תגדל ותגדל והמע"ר לא יספיק. צריך כבר לחשוב על אחת השדרות המרכזיות שתהיה גם היא טיילת מרכזית, כמו שדרות החשמונאים. או במתחם שך מרכז מרלז והיכל התרבות ומגרש העפר הגדול שמולו. אפשר להפוך את האזור לפיאצה גדולה, שההמשך שלה בכיכר הגדולה שמול היכל התרבות והרחוב עובר באמצע".
מודיעין זקוקה לעוגן
צביקה תמרי, מה חסר לך כאן בעיר?
"איכות האנשים שיש כאן והרכב האוכלוסיה כולל מרכיב גבוה של ילדים, מחייב להפוך את מודיעין למרכז עבור הדור הצעיר. אני רוצה להביא לכאן מה שמוטי ששון עשה לחולון והפך אותה לעיר הילדים. להביא לכאן מוקדי בילוי ואטרקציות לילדים, מתקנים תרבותיים ובילויים ולהפוך את העיר מודיעין למוקד בילוי משפחתי ומוקדי משיכה תיירותיים שישימו את העיר על המפה".
כמו מה למשל?
"קח את קניון ארנה בהרצליה למשל. שם תיכננתי בשנת 2008 את 'אטלנטיס' – עיר המים הענקית עם מתקנים, או כמו מוזיאון הילדים בחולון, שכאדריכל צעיר הייתי שותף לתיכנון שלו. המוזיאון הוא עוגן מבחינה בילוי וחינוך. אפשר לעשות את זה גם כאן. כרגע העיר ריקה מהדברים האלה".
אבל אתה אדריכל. למה אתה נכנס לתחומים שלא קשורים ישירות לעבודה שלך?
"זה נוגע באני מאמין שלי ובתפיסת העבודה שלי. כששואלים אותי 'מה הסגנון שלך?' אני לא יודע מה לענות, כי אני מתחבר למונח 'השראה' ולא לסגנון כזה או אחר. אני רואה פרוייקט מול העיניים ומבחינתי זה לא רק התיכנון שלו, אלא גם החזון כולו. ואם הפרוייקט דורש תכנים כמו מרכז מבקרים, אז אני כותב גם את התכנים. הראיה שלי היא הוליסטית לגמרי ולהשראה אין גבולות. לכן הסטודיו שלי איננו סטודיו נישה אלא סטודיו משימתי. הוא יכול להתעסק במגורים או בבניה ציבורית או במשרדים, כי התפיסה שלי היא שכל פרוייקט לא מתחיל בתיכנון אלא בכתיבה של חזון. חזון שהוא סיפור המעשה של המקום. אני ממש כותב את הסיפור ההיסטורי לפני שאני מתחיל בכלל לתכנן את המקום".
למה הכוונה?
"הכוונה היא לכתוב את תכולת החוויה. ואני מרגיש שאני גם איש תוכן ולמעשה אני עובד בכך שתפקידו כראש פרוייקט ותחתי עובדים גם אנשי תוכן וגם כלכלן שיכין תוכנית עסקית כמו אטרקציה תיירותית שצריכה להכניס כסף. הכל מקבל את האינטגרציה שהמשרד מעניק לפרוייקט, עד לתמונה הסופית"
והלקוחות מקבלים את זה? הרי אתה אדריכל ולא פרוייקטור.
"אני נתקל באהדה רבה מאד מצד הלקוחות בדברים האלה ואפילו בתחושת הקלה שהם שמחים שאני עושה את העבודה הכוללת עבורם. אני נותן להם בסופו של דבר פיתרון כולל שמורכב מאנשי צוות בתחומם, ואני מגיש להם את הפתרון ההוליסטי".
וזה כלכלי בשבילך?
"חד משמעית – לא. אם הייתי רק אדריכל זה היה משתלם יותר, אבל חונכתי אחרת ואני מרגיש 'ראש גדול'. החלק החשוב ביותר הוא ניהול הפרוייקט. זה המפתח. לכן, בכל הפרויקטים הגדולים שעשיתי – דברים כמו מוזיאון רבין ומרכזי המבקרים בתל לכיש ו'חומה ומגדל' בניר דוד – החוכמה היתה לראות את הדברים הכלליים מלמעלה".
תן לי דוגמה לראיה הוליסטית כזאת…
"למשל בקניון 'ארנה' בהרצליה. התקשרו אלי ואמרו 'התפנה לנו מקום בשטח 2,000 מטרים רבועים'. חשבתי מה כדאי לעשות שם. הקניון שוכן לחוף ים ומיד עלה לי הרעיון של עיר המים האבודה 'אטלנטיס'. תיכננתי שהילדים יסתובבו למעשה על קרקעית הים בעיר האבודה. הבאתי צייר שצייר על התקרה את הגלים של פני הים, והרצפה היא קרקעית הים עם חול. הבאנו המון מתקנים שנצבעו כולם בצבעים של מים וכך השגתי אתר ייעודי מגניב לילדים ולמשפחות. עשינו שם במה ענקית של קריוקי עם להקה שהורכבה מבובות של כריש, בת ים, דולפין ועוד. שמנו מתקני פיראטים, הבאנו ג'ימבורי הכי גדול בארץ שהורכב מכרישים ולוויתנים, בריכת כדורים ענקית וקרוסלות שהילדים טסו בהם בסירות מעופפות וזאת הצלחה ענקית".
וכל זה עוד עובד?
"ועוד איך. זה העוגן המרכזי של קניון ארנה. דיברתי לא מזמן עם מנהל הקניון, שסיפר לי שהמקום מוזמן מראש לשלושה חודשים. אפילו מבוגרים סוגרים את המקום לערבים פרטיים למסיבות בעשר בלילה אחרי שהילדים עוזבים. המקום עובד כמעט עשרים וארבע שעות ביממה".
ומה היה חלקך ב'אטלנטיס'?
"אני תיכננתי את הקונספט, את סיפור המעשה ואת הרעיון המרכזי. בחרתי את המתקנים שיהיו ב'אטלנטיס'. למעשה המשרד שלי תיכנן ופיקח על כל שלבי העבודה. הצגתי למוטי זיסר, בעל הקניון אז, את התוכנית הבידורית וגם את התוכנית כלכלית, כולל הצד התקציבי. קיבלנו את האישור לביצוע ופיקחנו על העבודות עד לשלבים הסופיים"
"בצלאל" הכשיר אותך לפרויקטים כאלה?
"בצלאל לא הכשיר אותי להרבה דברים אבל החוכמה היא להיות ראש גדול ולחשוב בגדול. אני לא מפחד לגלוש לתחומים אחרים. למדתי לבצע את זה במשך שנים. נסעתי לראות קניונים בעולם, ביקרתי בגני שעשועים, במול במיניאפוליס שהוא אחד הגדולים בעולם, נסעתי למולים באנגליה ולפלורידה… יש מולים שיש בהם מרכזי שעשועים בשטח של 5,000 מטרים רבועים!!! סדרי גודל שאנחנו לא מבינים. רק אז תיכננתי את ה'אטלנטיס' וזאת הצלחה אדירה".
מהקיבוץ לעיר דרך "בצלאל"
ברזומה המקצועי של תמרי יש פרויקטים רבים ומגוונים, בהם הקמת כפר נופש תיירותי באי קוסומוי בתאילנד, הקמת מרכזי המבקרים בתל לכיש ובניר דוד, וכמובן כל הפרויקטים של גני השעשועים והאטרקציות לילדים. אבל גם קמפוס בן 50 חדרים עבור האולפן לעברית של קיבוצו שדה אליהו (שם גדל כנער דתי) וכמובן בתי מגורים, בנייני משרדים, ובשנה האחרונה הבניין המעניין והמסוגנן שבו שוכנות קפית ופרנג'ליקו – מעל אגם ענבה.
את דרכו המקצועית החל תמרי לאחר לימודיו בבצלאל, במשרד האדריכלים "מבטים" שביפו. שם נחשף לנושא המוזיאונים. ב"מבטים" לקח על עצמו צביקה את פרוייקט הדגל שלו שהיה תיכנון והקמה של המוזיאון במרכז יצחק רבין. "אני גאה בו מאד", הוא אומר. "זה היה כרטיס הביקור שלי החוצה מבחינה מקצועית. מוזיאון רבין הוא חוויה לא קלה כי זהו פרוייקט שנוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית ומעמיד מראה חשופה מול כל אחד מאיתנו".
נראה כאילו צביקה תמרי נמצא עשרות שנים במקצוע, אבל הוא רק בן 42. למרות רשימת הפרסים הארוכה שכבר קיבל, הוא עזב את "מבטים" לדרך עצמאית ולקח את אשתו וילדיו למודיעין. כאן הם כבר כעשור שנים. בתחילה עבד מהבית, עד שלפני כמה שנים פתח את משרדו הנוכחי, שדילג לאחרונה לבניין "אטריום" בפארק הטכנולוגי.
ספר קצת על התחרויות ופרסים שזכית בהם.
"השתתפתי בהרבה תחרויות וזכיתי בפרסים לא מעטים: פרס פרויקט השנה לאדריכלות ישראלית בקטגוריית עיצוב פנים. מקום שלישי בתחרות ופרס פרויקט השנה לאדריכלות ישראלית בקטגוריית 'לא בנויים'. תחרות לתכנון בית כנסת שוויוני לתנועת "קולך". תחרות לתכנון הפקה והקמת מרכז מבקרים לחברת 'ויסוצקי', בצומת גולני. תחרות בינלאומית לתכנון אתר ההנצחה ברגן-בלזן, גרמניה) במסגרת סטודיו 'מבטים'. תחרות לתכנון 'יד לבנים' ברחובות בשיתוף עם צביקה לוין ומרום סינואני. ציון לשבח בתחרות לתכנון כיכר מגדיאל, הוד השרון בשיתוף עם עמית מס ולוטן רוטמן. מקום ראשון בתחרות לעיצוב סביבתי בבתי הספר במודיעין, מפעל הפיס. מקום ראשון בתחרות בינ"ל לתכנון ועיצוב מוזיאון השואה בבואנוס איירס. תחרות לתכנון מרכז ללימודי השואה בחיפה בשיתוף עם דן איתן ואורי אברמסון ועוד תחרויות רבות".
כאדריכל, מהם הדברים הצורמים במודיעין ל'עין מקצועית' כשלך?
"העיר מתוכננת בצורה רעיונית חכמה, אבל אני חושב שספדי לא היה יכול לחזות לפני עשרים וחמש שנים שאת כל מבני הציבור שהוא רצה בצדק להרחיק ממרכז העיר – יצרו במיקום שלהם בואדיות עם מלכודות תנועה קשות. הרי בתי הספר מוקפים בכבישים והם ממוקמים בשדרות וההורים שעוצרים יוצרים פקקים גדולים. לכן לא כל בתי הספר צריכים להיות מפוזרים בעיר. אני הייתי מקים אשכולות של בתי ספר בקצה העיר, כך שאתה גם קרוב לטבע. הרי השדרות בעיר מגיעות בסוף לטבע, ליער בן שמן, אני גר היום בבוכמן והילדים שלי לומדים ביחד. אז מה? בית הספר לא צריך לבוא 'לגור' לידי בשכונה. לא היה קורה כלום אם בתי הספר היו בשולי העיר. שלא לדבר על מלכודות התנועה אחר הצהריים כשלוקחים את הילדים לחוגים".
די לחד-מימדיות
מה דעתך על הבחירה של האדריכלית נעמה מליס לתיכנון השלב השני של העיר?
"עצם העובדה שבחרו ללכת איתה, שהיא אדריכלית מדור אחר, מראה שנחוצה כאן חשיבה אדריכלית אחרת. אבל גם המנדט שנותנים לה מוגבל, כי גם היא לא תוכל לחשב עשרים וחמש שנים קדימה מה יהיה".
מה היא תוכל לעשות למעשה?
"היא יכולה לכל היותר לתת כיוון ולהאיר מגמה כדי ללמוד ולשפר את מה שנעשה בשלב הראשון של תיכנון העיר בתוכנית 2020, אבל לא יותר מזה. ולא ממש לתכנן את העיר. נכון שאנשים חושבים שחלק מהדברים שעשה משה ספדי אולי לא מתאימים, אבל אף אחד לא יכול ממש לדעת לתכנן קדימה במדוייק".
מה לגבי סגנון הבניה בעיר?
"אחד הדברים שמפריעים לי בעיר זה החזיתות החד מימדיות של הבתים. כמעט תמיד רואים את אותה אבן, עם אותו עיבוד, כי זה הכי קל או הכי מהיר והכי זול לעשות וזה מפריע לי. הכל אותו שטאנץ. כשאתה נוסע בשדרות עמק החולה למשל, כמעט כל הבניה היא באותו גוון, כמעט הכל מצבות לבנות דוממות! תחשוב שזו עיר צעירה ועדיין בלי ממש אופי של עיר. כאן העיר לא טובלת בירק וניתן היה לצפות שהנוף העירוני יהיה ירוק יותר ולא בשטאנץ אחיד. הייתי מצפה שהיא קצת 'תתלכלך' ושיכניסו חומרים חדשים לשימוש, כמו זכוכית וברזל וחומרים חדשניים, שימוש בלוחות חדישים של חומרים ממוחזרים ופלסטיקה מתקדמת… אפשר לבנות בבלוקים ובטון ולחפות מבחוץ בבלוקים יפים יותר וצבעוניים יותר".
לפעמים אתה מרגיש כמו רוארק, האדריכל גיבור "מרד הנפילים"?
"אם אייפל לא היה מתעקש שהמגדל יהיה בפלדה בלבד, לא היה לנו את מגדל אייפל של היום. את יצירת האמנות הזאת. אם האדריכל ג'ון וודסון, שבנה את האופרה בסידני, לא היה מתעקש על הבטון לבניית הצדף של הבניין – לא היה לנו את בניין האופרה הנפלא בסידני. זה לא מתחיל מחומרים אלא ממחשבה שלא להגביל את המחשבות שלנו. אני מבין מדוע היה צריך קשיחות בתב"ע הראשונה של מודיעין, כי היה צריך לאכלס במהירות את העיר. אבל היום יש מקום להכניס כלים אדריכלים גמישים יותר ויצירתיים יותר. תב"ע 2020 עשתה את מה שהיתה צריכה. תב"ע 2035 כבר צריכה להיות שונה לגמרי".
אבל אולי זה הסימן המסחרי של מודיעין וטוב שיישאר?
"האדריכל שמתכנן שכונה חדשה הרי לא מתכנן כל בניין ובניין אלא מתכנן את כל השכונה. הוא מגדיר את אחוזי הבניה ובהוראות הבניה הוא מגדיר בדיוק את הסגנון ואת השימוש בחומרים. אז אם הוא כותב שכל השכונה תחופה באבן מסוג מסויים, כך יעשה והבתים ייראו כמו שיכפולים וכל השכונה תהיה שטאנץ. עדיף שהוא יכתוב 'הבתים יחופו באבן' ויפרט חומרים, ואז כל תוכנית תוצג בפני מהנדס העיר ויחד עם אדריכלית העיר הם יחליטו איך יבוצע העצוב הסופי של הבתים. לכן אדריכלית העיר היא הדמות החשובה לא פחות ואולי יותר מהאדריכל שתיכנן את השכונה ואחר כך נעלם. לכן אני אומר 'בואו תשמעו מה יש לאדריכלים לומר'. אל תגבילו אותם ותגידו לאדריכלים שבונים את הבניינים 'לא! שים אבן מנוסרת כי כך כתב מתכנן השכונה' אלא תנו חופש אדריכלי".
ממה זה נובע? מקשיחות תיכנונית?
"עד היום לא היה חופש תיכנוני מספיק בעיר. אני חושב שמתפקידם של מהנדס העיר ושל אדריכלית העיר לתת את החופש התיכנוני הזה. הייתי רוצה לראות שמבחינה ציורית, שיוכל להיות אופי אחר לכל בית ולא שתיראה שורה שלמה של בתים זהים. תראה את הכפרים הערביים כאן בארץ. צריח המסגד הוא המרכז והבתים 'נוזלים' ממנו למטה לפי הטופוגרפיה. הארכיטקטורה נותנת כבוד לטופוגרפיה. והיהודים? בונים טבעות טבעות, חותכים בהר, מרימים קירות תמך בגובה שמונה מטרים ופוצעים את הנוף. כפר ערבי – מרחוק אתה בקושי מבחין בו. ישוב יהודי בולט מרחוק, עם גגות רעפים אדומים שזה כל כך לא ישראלי".
ומודיעין?
"דווקא בזה העיר מקדשת את העמקים שלה. אבל הגיע הזמן לצאת קצת מהקופסה. לא ראינו כאן מבנה מגורים עם עץ או ביטוי לחשיבה שונה קצת. אין את זה כאן".
בתמונה: האדריכל צביקה תמרי במשרדו (צילום יהודה גולן)
