במכבים מתכוננים בימים אלו למסיבה מיוחדת במינה, לציון 40 שנה להקמת היישוב וכניסתם לבתים של ראשוני המתיישבים.
השנה היא 1986, ובאזור מודיעין אין הרבה. המושבים הצעירים שילת וכפר רות ממערב, מבוא חורון ממזרח, וזהו בערך. הקמת מודיעין עוד רחוקה, לבתים ברעות ייכנסו התושבים רק בעוד מספר שנים, והשכנים הכי קרובים היו הפלסטינים מבית סירא. חזרנו השבוע אל ותיקי היישוב, שהעלו זיכרונות מימים רחוקים ותמימים.
דליה קיזרמן הגיעה למכבים בשנת 1986 ביחד עם המתיישבים הראשונים. "כשהגעתי לא היה כאן כלום", סיפרה השבוע, "הייתה שממה וסלעים. כשהבאתי את אימא שלי לראות את הבית, היא אמרה 'מה זה? זאת שממה, איפה את הולכת לגור?'. אני נולדתי בלוד ובשבתות בבוקר היינו הולכים ליער בן שמן, אז אליי זה מאוד דיבר כי גדלתי באזור. התלהבתי שמקימים יישוב במכבים ואמרתי 'אני חייבת לגור פה'. בהתחלה היינו 120 משפחות. לא היה כביש גישה אלינו ושילמנו כל אחד 5,000 שקל בשביל לסלול אותו. לא היה סופר, לא היה בית ספר. כשהילדים היו יוצאים בערב הייתי מאוד מודאגת, כי לא היה כלום מסביב".
סיור מקדים בשטח, סוף שנות ה-70' (צילום: מתוך האתר מכבים – סיפור מקומי)
למרות הקשיים, קיזרמן זוכרת עד היום את האווירה המיוחדת ביישוב באותן שנים. "זה היה כמו קיבוץ, בערבים היינו יושבים ביחד כולם עם הילדים. הילדים גדלו ביחד ולכולם היה בית פתוח אחד אצל השני. הגברים היו שומרים בלילה, כי הייתה פה שממה. לא היה את כביש 443 והיינו נוסעים דרך בית סירא. הרבה מהם עבדו אצלנו. היה כיף. הילדים הלכו לבתי ספר בהסעות, הבוגרים לקריית אונו ובית חשמונאי. יותר מאוחר בנו לנו בית ספר וגן ושתלנו את העצים. שמחנו מאוד לגור ביחד קבוצה של 120 משפחות. זה היה תענוג".
"היה מקלט של המועצה ששימש אותנו כבית כנסת", היא מספרת, "והיה בחור שעד היום אני שומרת לו זכויות, רפי אדרי, שאסף אותנו בכיפור ובחגים ובשבתות והיינו מתפללים במקלט. הילדים היו במכבי צעיר והבן שלי אייל היה בין המדריכים הראשונים. כולנו היינו צעירים עם ילדים קטנים. היה לנו מזל גדול כי לקחנו משכנתאות שהיו צמודות לדולר, וכולנו נהננו מההפקר כי הדולר לא עלה כמעט והצלחנו לשלם את הכל. עשינו קניות בלוד, כי לא היה סופר באזור, ואחר כך פתחו מכולת קטנה ליד מכבי צעיר".
מה את מאחלת למכבים לשנים הבאות?
"שתהיה אחווה ורעות, בלי מריבות על בית הכנסת, לקבל את האחר ולאהוב. ככה היינו כשבאנו, אהבנו את כולם והיינו כמו משפחה. וגם שאולי סוף סוף ירחיבו את היישוב ויתנו לילדים לבנות פה. הרבה מהתושבים הראשונים עזבו את היישוב בגלל גירושין או שמכרו את הבתים הגדולים. מהתושבים בשלב א' נשארו ביישוב 40%, אבל אני לא מחליפה את מכבים בשום דבר".
החלוצים של שנות השמונים
תושבים ראשונים נוספים הם אשר ויהודית טרבלסי, שסיפרו השבוע: "בתקופה ההיא היה אלמנט של אחדות ביישוב. זה היה כמו קיבוץ, יישוב קהילתי מגובש. עשו לנו פעילות חברתית מגבשת בכפר המכבייה, מסיבות וחגים, וכך הכרנו את מי שיהיו השכנים שלנו. עשינו הגרלה על המגרשים, וכשראינו את הסקיצה והבנו איפה יוקם בית הכנסת, זה היה התנאי שלי כשבאתי לוועדת קבלה, לגור ליד בית הכנסת. בשביל להתקבל ליישוב עשינו בחינות בפילת, סיננו את התושבים".
מחזור א' בגן ויצו, 1987 (צילום: ליסה משלי)
על התנאים בתקופה הראשונית מוסיפה טרבלסי כי "היה המון בוץ, הכל היה חולות וחציבות שהוציאו הרבה נחשים ועקרבים. הבת שלי למדה במחזור הראשון של בית הספר היסודי, הם ישבו בכיתה ופתאום הם ראו נחש עובר מדלת לדלת. שמנו סדינים על המיטות כדי לנער את העקרבים. זה היה סיוט מפחיד, ולימים זה השתפר. בית הספר הצומח הפך למעוז המכבים. זאת הייתה קהילה כמו קומונה, עם כיתות קטנות. היינו באמת חבורה וכולנו היינו מכוונים להצמיח את המקום, וזה מה שהיה".
"הפקנו את חגיגות יום העצמאות לבד", היא מוסיפה, "וכל ההופעות היו של בני היישוב. היינו משפחה אחת גדולה עד שאנשי רעות בנו את היישוב שלהם וחתמו שהם יסתפחו לעיר מודיעין כשהיא תיבנה. אנחנו לא היינו שותפים להחלטה הזאת. הקהילתיות, המשפחתיות והגיבוש שהיו לאט-לאט התפוררו עם הבנייה של מודיעין ועזיבת הוותיקים יותר, שהיו חברים מאוד פעילים. היום יש אנשים אחרים. אנחנו היינו אחת המשפחות הדתיות היחידות ביישוב, וחיינו מאוד יפה ביחד דתיים וחילונים. אף אחד לא הפריע לאף אחד".
מי שהייתה שם באותן שנים ראשונות, ואף תיעדה אותן רבות, היא ליסה משלי. "אני ובעלי היינו זוג צעיר באמצע שנות השמונים", היא מספרת, "חיפשנו לבנות בית ביישוב כמו מכבים. באותה תקופה ידענו על כוכב יאיר, אבל סיפרו לנו שכבר אין שם מגרשים. באותה תקופה נודע לנו על מכבים, הזמינו אותנו לשיחת היכרות ולוועדת קבלה. בעלי הוא מהנדס ואני עסקתי באותה תקופה בצילום ועיתונות באנגלית. קיבלו אותנו ונכנסנו להגרלה של שלב א'. קיבלנו את המגרש שרכשנו ונכנסו לכל התהליך של הבנייה. נכנסנו לגור בבית באוקטובר 86, ביום שבו רון ארד נפל בשבי, תאריך שלא אשכח".
משלי ובעלה הגיעו ליישוב הטרי כהורים לילד בן שנה, ולימים התווספו להם שני ילדים נוספים שנולדו במכבים. "בהתחלה הייתי מאוד מעורבת בוועדת תרבות. הפקנו הרבה אירועים וחוויות קהילתיות. הייתה המון מעורבות. לא היו לנו גופים שדאגו לנו והפיקו עבורנו, אז עשינו בכוחות עצמנו. היינו כמו קיבוץ, אבל היינו יישוב קהילתי של שנות השמונים. זאת הייתה החלוציות של שנות השמונים למי שלא רצה לעבור את הקו הירוק".
בונים את בית הספר מעוז המכבים, סוף שנות ה-80' (צילום: אבי כרמלי)
על המעט שהיה ביישוב באותן שנים מספרת משלי כי "היה את המרכז הישן של מכבים, שהיו בו סופר ומרפאה של מכבי. בהתחלה גם לא הייתה מרפאה והיו רופאים ביישוב שקיבלו אותנו בבתים שלהם. כל אחד תרם מעצמו. איכשהו הסתדרנו עם מעט המבנים הציבוריים שהיו לנו, ואז בתוך שנתיים עלה לקרקע שלב ב' ולימים גם ג', ו-1 ו-2. בהתחלה היינו ועד מקומי כחלק ממועצה אזורית גזר, אחרי זה כבר היינו מועצה מקומית מכבים-רעות, ולימים צירפו אותנו למודיעין".
"לא היה כלום כאן בתקופה הראשונית", נזכרת משלי, "אחת החוויות הקשות שהיו לי זה שלא היו רופאים מומחים. אני עבדתי אז בתל אביב, הייתי חוזרת הביתה, לוקחת את הילדים ורצה לרחובות או לראשון לציון כדי להגיע לרופאים מומחים שהיינו צריכים. הכבישים לא היו משהו, ב-443 היה נתיב אחד לכל כיוון. בהתחלה לא היה בית ספר וסופר והייתי קונה איפה שמזדמן. כמובן שלא היה טלפון נייד, ואם היית נתקעת זאת הייתה בעיה. היו המון ילדים ביישוב אז. יש תמונה מ-96' של כל הילדים של בית הספר מעוז המכבים, על המדרון, ויש שם מאות ילדים. האוכלוסייה הייתה צעירה ובשנים הראשונות הייתה פה קהילה. אין לנו את זה יותר, לצערי. היה הווי של קיבוץ וקהילתיות, של דאגה אחד לשני. הייתה הרגשה שאנחנו חלוצים שבונים משהו חדש. זאת הגאווה שלנו".
בספטמבר 1986 הגיע ליישוב החדש שמוליק הראל, שכבר מהימים הראשונים נתקל בקשיים לא צפויים. "לא היה אספלט ביישוב אז", הוא נזכר, "עבדתי בשדה התעופה ואמר לי האחראי על ההסעות 'תשכח מזה שאני בא לאסוף אותך, כי אני לא מוכן לסכן את הנהגים שלי'. זה רק מוכיח מה הייתה המחשבה של האנשים על המקום. לאט-לאט התפתח היישוב ולימים לקחתי על עצמי מטלה בהתנדבות את תפקיד אחראי ביטחון. כחלק מהתפקיד היה לי מחסן עם 11 רובי עוזי ו-18 רובים מיושנים שחילקתי לשמירה. היה אז חוק שחייב את התושבים לצאת לשמירה. לימים רעות הצטרפה, ואז גם הרמטכ"ל ליפקין-שחק וראש השב"כ יעקב פרי הצטרפו לשמירות והייתי מבקר אותם בצומת מכבים-רעות. במלחמה עם עיראק בשנת 91' הייתי אחראי על הסירנה במכבים והבת שלי הייתה בת עשר. אנשים היו מצלצלים לשאול אם האזעקה אמיתית והיא אמרה 'כן, זה אמיתי. לרדת למקלטים".
עוד מספר השבוע הראל כי הוא חתום על שמו של בית הספר המקומי. "את השם לבית הספר מעוז המכבים אני נתתי לטלי קורן המנהלת כשהוא היה עדיין בצריפים. כשבנו את מבנה הקבע הצעתי את השם 'מעוז המכבים' והוא התקבל".
באותם ימים רחוקים, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה והרבה לפני ההתקוממות הפלסטינית השנייה, מספר הראל על היחסים עם השכנים הצמודים ממזרח. "היו יחסים יפים מאוד עם בית סירא. הייתה שם משתלה ומכולת שהיינו הולכים לקנות שם. לא היו גדרות, לא הייתה לי גדר מסביב לבית והיו לי ילדים קטנים. יום אחד חמי בא הביתה וראה את הילד הקטן שלי יוצא מהמגרש שלי. הוא שאל 'לאן הוא הולך', ואז שמתי גדר. אני זוכר שהיו באים הנה רועי כבשים מהכפר הערבי ומסתובבים סביבנו. יום אחד דפק לי בחור על התריס מאחור, לא ידעתי אם הוא רצה לבדוק אם אני בבית בשביל לפרוץ. התחלתי לרדוף אחריו. מתברר שזה היה הבן של המוכתר של בית סירא שבא למחרת והתנצל בשם הבן שלו. היינו קונים מהם הכל, לא היה פחד להיכנס לכפר, אבל בסוף הם גודרו ונהיו חסימות בינינו".
בימים בהם תושבי מודיעין ממתינים למימוש התוכנית הגדולה להרחבת כביש 443 והקמת מחלף בצומת שילת, הראל נזכר בעידן בו הכביש נראה אחר לגמרי. "443 היה אז כביש חד-סטרי, והיה מאוד מסוכן לנסוע בו עד שהרחיבו אותו לשני מסלולים בכל כיוון".
על מצבו של היישוב היום הוא מוסיף: "גם היום כיף לחיות פה. הייתי רוצה יותר ביטחון ליישוב, אבל יש לנו פה הכל. אמנם חברים עזבו, אבל הרוב נשארו. אני מקווה שיבואו למכבים יותר צעירים והמקום יחזור להיות תוסס כמו באותן שנים ראשונות".
