אם הייתה למאן דהוא עוד הוכחה לאפסותה של הממשלה המכהנת, באו השבוע הלומי הקרב אל הכנסת וחשפו בפני האומה כולה את אזלת היד, שלא לומר ההתעללות, שבה נוהגת הכנסת והממשלה כלפי אלה ששלחנו אותם לצאת לקרב ולהגן על חיינו. בושה, בושה, בושה.
אנא אנו באים, עם התנהלות שגרמה בימים האחרונים לשני הלומי קרב לשים קץ לחייהם? בר כלף ואור דוניו ז"ל. המדינה היא זו ששלחה אותם לקרב, ולאחר מכן הפקירה אותם לדמם אל מותם. ועדיין ישנם בצנרת הוועדות השונות עשרות רבות, ואולי מאות, הלומי קרב שאחדים מהם קרובים מאוד לקחת את חייהם בגלל התעמרות, זלזול וחוסר יחס של המדינה.
וכולנו חשבנו שאחרי האירוע של איציק סעידיאן, שהצית עצמו וזעזע מדינה שלמה, שהבעיה נפתרה. גם אם זה יעלה לאוצר עוד כמה עשרות מיליוני שקלים, מן הראוי שיושקעו בחיילים ששבו מן הקרב אבל הקרב מעולם לא עזב אותם, מאשר לחלק את הכסף הזה לאלה המתים באוהלה של תורה.
הסטטיסטיקה מזעזעת: 20 פגועי נפש שמו קץ לחייהם בשנים האחרונות. גם אם יש כאלה שאינם ראויים בכל מאת האחוזים לזכויות של הלום קרב, על המדינה לספוג את סימני השאלה שיש לוועדות המקצועיות ולטפל בפגועי הנפש. אם יש ספק, אין ספק. אל תיתנו להם להצית עצמם למוות, גם אם זה ידרוש "קיצוץ רוחבי" של פרומיל האחוז בתקציב המדינה.
אוי לה למדינה שבניה, ששבו מן הקרב לכאורה בריאים בגופם אך נפשם מצולקת, נוטלים את נפשם בכפם נוכח אזלת היד של המדינה ששלחה אותם אלי קרב. איש אינו יכול לדעת מה באמת מתרחש בנפשם של מתמודדי הפוסט טראומה. תתייחסו אליהם ביראת כבוד. תנו להם יחס, חבקו אותם, ואל תדחו אותם בלך ושוב ואל תעמתו אותם עם ועדות למיניהן, שכל תפקידן להטיל ספק במצבם העגום.
מדינה החפצה חיים חייבת לדאוג לשלום אזרחיה, חייליה, ובעיקר החוליות החלשות שבה. חברה נמדדת על פי יחסה לחלשים בתוכה, ולא לבעלי הממון והשררה.
