צילום: שלומית טויזר
תופעת הדיכאון אחרי לידה היא תופעה מוכרת הפוגעת ב-10 עד 15 אחוזים מהנשים, אולם למרבה הצער היא עדיין מלווה בבושה והסתרה, מה שרק מחריף עוד יותר את הבעיה.
מי שמבקשת להסיר את מעטה הבושה, ואף עברה זאת בעצמה, היא ליזה עמיחי ממודיעין, יועצת חינוכית, מדריכת הורים ומרצה המתמחה בליווי משפחות בהתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז ותהליכי גירושין.
אל הנושא הגיעה עמיחי לדבריה מתוך תחושת שליחות אישית עמוקה, שנולדה בעקבות התמודדותה המורכבת עם דיכאון קשה לאחר לידת בנה הרביעי. אותו דיכאון בו לקתה עמיחי אף הוביל לאשפוז וטיפול ממושך, ובעקבות החוויה המטלטלת היא החליטה לחשוף את סיפורה האישי ברשתות החברתיות ובהרצאה "21 סיבות לחיות" שהיא מעבירה.
בלי להסתיר
עמיחי, בת 42, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת במודיעין כבר 14 שנים. "עליתי מצרפת בגיל 18 לבד", סיפרה השבוע, "למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי, והייתי יועצת חינוכית גם בעיר במשך עשר שנים. לפני תשע שנים ילדתי את הבן קטן שלי ישי. אחרי שילדתי את ישי הרגשתי שמשהו לא תקין קורה, ותוך שלושה שבועות, בזכות חברה שממש גררה אותי לפסיכיאטר, קיבלתי את האבחנה שזה דיכאון אחרי לידה. קיוויתי שזה רק דכדוך, אבל זה היה דיכאון".
מה הרגשת?
"הדבר העיקרי שהבנתי הוא שזה יותר עמוק מסתם דכדוך. הרגשתי כמו רובוט. בהתחלה ממש תפקדתי, אבל הרגשתי כמו רובוט, כאילו שהרגשות שלי נאטמו. גם אם הצלחתי לטפל בתינוק והלכתי לבית קפה, עדיין הרגשתי שהרגשות שלי לא שם. לא היה אכפת לי שמישהו אחר יטפל בילד שלי, אפילו הרגשתי הקלה. זה היה פער מאוד גדול ממי שהייתי תמיד – גם עובדת במשרה מלאה וגם אמא במשרה מלאה שעושה הכל".
מיד לאחר האבחנה מתחילה עמיחי בטיפול תרופתי, שלא הצליח לסייע. "המצב מהר מאוד הידרדר", היא נזכרת, "שבועיים לאחר מכן כבר היה ברור שהמצב ממש-ממש מחמיר, ובערך חודשיים אחרי הלידה הרופא דיבר על אשפוז ואני סירבתי. הוא רצה שאהיה בהשגחה 24/7. הלכתי עם התינוק להורים שלי לשבועיים, תוך כדי שמנסים טיפולים תרופתיים, אבל המצב המשיך להחמיר. שלושה וחצי חודשים אחרי הלידה המצב שלי היה קטסטרופלי, לא תפקדתי והגעתי למצב אובדני, ואז הסכמתי להתאשפז. הייתי שבועיים באשפוז מלא ואחר כך עוד חודשיים באשפוז בית, שבו כל יום הייתי חוזרת הביתה".
חמישה חודשים לאחר הלידה משתחררת עמיחי מאשפוז, אבל מצבה רחוק מלהיות תקין. "אמנם כבר לא הייתי אובדנית, אבל עדיין לא הייתי יציבה. לפני שהתאשפזתי עשיתי גוגל וחיפשתי כל מיני דברים על דיכאון אחרי לידה, והתוצאות היו רק אסונות – אמא פגעה בילד או בעצמה ושהכתובת הייתה על הקיר. אמרתי לעצמי ערב לפני האשפוז שאם אני אצא מזה אני חייבת להיות קול לנשים האלה ולדבר על זה, ובאמת, זה מה שעשיתי אחרי שיצאתי מזה".
שינוי חיובי במצבה נרשם רק עשרה חודשים לאחר הלידה, כאשר היא מוצאת את הטיפול הרפואי הנכון עבורה. "הטיפול השמיני היה הטיפול התרופתי שהתחיל לעבוד", היא נזכרת, "עד אז הייתה כל הזמן ירידה, ובאמת, יום אחד הרגשתי פתאום שהריאות שלי מתמלאות באוויר. אני חייבת להגיד שזה הרבה בזכות זה שדיברתי על זה תוך כדי. הבנתי שיש לי מעט כוחות ואני צריכה לנתב אותם כדי להישאר בחיים. לא הסתרתי את זה, וברגע שלא הסתרתי אנשים סביבי, גם כאלה שאני לא מכירה, התגייסו לעזור לי ברמה שלא ניתן לתאר. אם זה הקהילה בבית הכנסת שלא הכרתי, שבמשך שלושה חודשים הביאו כל יום ארוחות וניקו את הבית, ואם זה ברמה של מנהלת בית הספר שנתנה לילדים להישאר יותר בבית הספר ועוד ועוד. זה באמת היה הכל".
איך הילדים שלך עברו את התקופה הזאת?
"הילד שהיה אז בן שנתיים היה בא אליי למיטה ועושה לי עם האצבע על הכתף 'קומי', והיו את הגדולים שנורא דאגו לא להפריע לי אבל מן הסתם זה היה להם מאוד קשה. רק אחרי שיצאתי מהאשפוז בעלי אמר לי שאני צריכה לדבר איתם, ובאמת דיברתי עם הגדולים. ינון הגדול היה אז בן עשר, והוא אמר שזה קשה ושאל מה יש לי. אמרתי לו שנפש וגוף מחוברים, וכשהנפש חולה גם הגוף חולה. הלל, שהיה אז בן שבע, שאל אותי מה שלומי ואמר 'אני רוצה שאימא שלי תחזור'. אבל הילדים שלי יחסית תפקדו טוב עד שחזרתי לעצמי. הם היו אסופים כשהרגשתי לא טוב, ורק אחר כך הרשו לעצמם להתפרק".
בהמשך הדרך, מבינה עמיחי כי מה שעבר עליה לא היה רק שלה, אלא שמדובר היה על משבר שנגע בכל המשפחה. "התחלתי לשבת יותר בסלון, וככה הם לפחות ראו אותי", היא נזכרת, "יש דברים שעדיין לא הייתי מסוגלת לעשות, אבל לא היה יותר את ה'אל תפריעו לאימא'. בעלי היה מדהים וטיפל בהכל, וזה לא מובן מאליו, במיוחד לאור זה שהרגלתי אותו שאני עושה הכל. כשהתחלתי ללמוד הצלחתי להבין את הילדים שלי יותר טוב, וזה שינה את כל ההבנה ואת הדרך שלי לעזור להם".
עם השיפור במצבה, מהר מאוד מתחילה עמיחי לחשוף ברשתות החברתיות את המסע המורכב שעברה ועדיין עוברת, ומשם כבר הגיעו בקשות שתרצה בנושא. "לקח לי זמן להסכים", היא אומרת, "כי הרגשתי שזה מחזיר אותי לשם. רק שלוש שנים אחרי התחלתי לעשות הרצאות. אני חושבת שזה לא רק הסיפור שלי, זה הסיפור של כל המחלות השקופות. בהרצאה אני מספרת את כל הסיפור ולא מייפה את הדברים, אבל זה עדיין נותן הרבה תקווה וכלים איך לזהות, למי לפנות, איך לעזור. אני רוצה להגיע להרצות בכל מקום אפשרי. צריך לשמוע את הקול של האימא הנורמטיבית שהגיעה למצב של אשפוז פסיכיאטרי".
מה נשאר איתך מהמשבר?
"היום אני בסדר גמור, אבל אני במעקב כל כמה חודשים כדי שזה יהיה לתמיד. יצאתי מזה לגמרי, אבל אני יודעת שיש לי את הנטייה לעשות הכל לבד וזה ישר מפיל אותי. לכן אני לא מחכה ליפול כדי לבקש עזרה. אחרי כל מה שעברתי אני לא לוקחת סיכון, אני כל הזמן עם יד על הדופק".
יש לך עצות לאימהות טריות?
"אני יכולה להגיד להן להיות מאוד קשובות לעצמן ולא להתבייש, כי הבושה גורמת לזה שאנחנו לא פונים לעזרה. צריך להבין, הססטיסטיקה היא 1 מתוך 6 נשים שסובלות מזה. זה מסביבנו. אימהות צריכות לדעת שאף אחד לא ישפוט אותן. אם הן יגידו 'אני לא מרגישה טוב', כולם ירצו לעזור. לבקש עזרה זה כוח. בגלל שאני באה מהכאב ומהמקום הנמוך, זה נותן לי דרך אחרת לגשת להורים. יש ציפייה שההורות תהיה טבעית, וזה הכי לא נכון. אין לנו ספר הוראות. אני לא אגיד שמה שעברתי זאת מתנה, הייתי מוותרת על זה, אבל בדיעבד אני חושבת שזה נתן לנו כמשפחה הרבה כוחות שלא ידענו שיש לנו, וזה נתן לנו פרספקטיבה אחרת והרבה כלים גם לעזור לאחרים".
