בעיני לפחות, הכתבה המרגשת ביותר בגליון הנוכחי היא זו העוסקת ביחסים המיוחדים שצמחו בין תלמידי ביה"ס לחינוך מיוחד "פסיפס" לתלמידי בתי הספר השכנים לו. מה שיפה הוא שהיחסים האלה חורגים מהקלישאה "לקבל את האחר" ומקבלים חיים אמיתיים בצורת פעילות משותפת בעצימות גבוהה, פעילות שהופכת את התלמידים מכל המקומות לשווים.
אי אפשר להפריז בעוצמת ההישג הזה. רק מי שבמשפחתו יש ילד "מיוחד" יודע עד כמה יכולות הקלישאות הרגילות דווקא לבזות (למרות הכוונה הטובה של אומריהן). שהרי מלכתחילה – מפגש עם ילדים "מיוחדים" (ובעברית: בעלי נכויות ולקויות כאלו ואחרות) נוטה להתחיל ממקום של רחמים. הערך "עזרה לזולת" הוא יפה אבל מי בכלל רוצה "עזרה לזולת"? הילדים האלה רוצים, וזכאים, להיות שווים.
כך נראית חברה נורמלית, סובלנית ופתוחה באמת. חברה שבה ילדים "רגילים" משחקים עם חבריהם בעלי המוגבלויות כי הם נהנים מזה, לא כי הם באו "לעשות מצווה". חברה שמגדל את ילדיה בצורה כזו תקבל לאחר מכן אזרחים טובים, הגונים וצודקים. אזרחים שיודעים כי לא הכל מושלם בעולמנו, אבל תמיד "חביב האדם שנברא בצלם". וזה יותר חשוב מכל ערך אחר.
ולא פחות חשוב: ילדים "מיוחדים", שפעם היו מחביאים אותם מחמת הבושה, יכולים היום לצאת לרחוב עם אחיהם, הוריהם וחבריהם, ולא לזכות במבטים עגמומיים או רחמניים. אני מצדיע לתלמידים של ביה"ס הכרמים ועירוני ד' שבחושיהם המחודדים הבינו את מה שמבוגרים רבים עדיין לא תפסו.