יש גוף כזה שנקרא נציבות תלונות הציבור. תפקידו לבדוק תלונות שלנו על רשויות המדינה השונות. בשנת 2016 הוגשו לנציבות כ-12 אלף תלונות. כמובן שהרוב המכריע של הציבור אינו טורח להתלונן בכלל כיון שהתחושה היא שאין עם מי לדבר ושהתלונה תיפול על אוזניים ערלות ובוודאי שלא ייעשה כלום.
נחשו מה? כמעט שליש מהתלונות נמצאו מוצדקות שזה שיעור גבוה במיוחד ועוד יותר מפתיע לגלות שבצמרת טבלת הרשויות שנגדן מוגשות תלונות מככבת משטרת ישראל. אחרי הביטוח הלאומי ודואר ישראל. משטרת ישראל היא זו שאנו אמורים להרים אליה טלפון או להתייצב באחת התחנות שלה ולהגיש תלונה. היא זו שעומדת בצמרת הגופים שהציבור מתלונן נגדה.
אתם מבינים את גודל האבסורד? מישהו כאן התבלבל. זאת ועוד – רבים מבין האזרחים ואני בתוכם אינם טורחים להגיע כלל לתחנת משטרה כאשר הרכב שלי נפרץ או מישהו התנהג כלפיי באלימות. אני משתדל ובדרך כלל מצליח לפתור את בעיותיי בעצמי. אני לא פונה למשטרה כי כאשר עשיתי זאת בעבר חוויתי גוף מסורבל, מפוהק עד מוות וזולת מסמך לחברת הביטוח או מילוי טפסים לכסת"ח לא הרגשתי שמעניין את המשטרה להתמודד עם התלונה ולעשות מאמץ מינימלי למצוא את העבריין ולברר את התלונה.
אין ספק שלא מדובר בכל השוטרים ויש להימנע מהכללות שהרי יש שוטרים העושים לילות כימים בשמירה על הסדר הציבורי וכו'. האכזבה הגדולה היא מהמפכ"ל שרבים חשבו ונתנו לו ימי וחודשי חסד בתקווה שיביא רוח חדשה למשטרת ישראל אולם למרבה הצער האכזבה עמוקה. גם השר לביטחון פנים גלעד ארדן שנראה צעיר, אינטליגנטי ומבטיח הוא אכזבה בכל הקשור לתפקודה של משטרת ישראל.
אין ברחובותינו תחושת בטחון. כמעט ולא רואים נוכחות פיזית של שוטרים במקומות ציבוריים הומי אדם כמו חופי רחצה, רחובות עמוסים, פארקים ושווקים. משטרת ישראל ברובה המוחלט היא משטרה של משרדים ומחשבים.
ולמרות המחשבים שהשתלטו על כל היבט בחיינו דומה שמשטרה בסגנון "השוטר אזולאי" עדיין לא נס לחה ומן הראוי להחזיר אותה לרחובות הערים.
