מדינה שלמה מתעוררת מדי בוקר במקרה הרע לאזעקות עקב טילים המשוגרים לעברה ממרחק של 2,000 קילומטרים, ובמקרה הפחות רע לשלל חדשות רעות מכל תחומי חייהם של תושביה.
עם שלם מתפלל מדי לילה לא להתעורר ל"הותר לפרסום" או לחדשות רעות הקשורות לחטופים, שאינני יודע כיצד הם מחזיקים מעמד ואיך המשפחות שלהם עדיין מצליחות לקחת אוויר לריאות. זו מציאות שאינה מניחה לי אפילו לא לשעה אחת בכל שעות היממה. היא נוכחת במחשבותיי ובגופי ממש לאורך כל שעות הערות שלי.
כבר שנתיים שאני אדם הבורח מבשורה. במישור הלאומי אין חדשות טובות מאף אחת מחזיתות חיינו. ערכים רבים עליהם חונכנו התאדו משגרת חיינו. תחושת הכאוס לפיה אין באמת איש על ההגה הלאומי שלנו היא חזקה ומוכחת, ולדאבון הלב היא מתחזקת מדי יום.
רבים מאיתנו איבדו אמון בממשלה ומטילים ספק בחוסן הלאומי שלנו. הכרסום בו מעמיק על בסיס שעתי. גם העולם איבד בנו אמון. מדי יום מכריזה מדינה מערבית נוספת על חוסר האמון שלה בממשלה ובעומד בראשה. מדינה אחר מדינה אחר מדינה, ולאחרונה גם הנשיא טראמפ, ונדמה שלא כמילות השיר מחר יהיה רע ועוד יותר רע ועוד יותר רע. ואנחנו? מטמינים את הראש בחול בתקווה שיעבור זעם, אבל זה לא קורה. בדיוק ההיפך קורה.
ותוך כדי כתיבת שורות אלו מפרסם מבקר המדינה דוח קשה וחריף על הניהול הכושל של התחום האזרחי במדינה מפרוץ המלחמה. הוא מפנה אצבע מאשימה וברורה כלפי ראש הממשלה, שר האוצר, שר הבטחון לשעבר יואב גלנט ומנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר יוסי שלי. אין רגע דל וכל רגע מביא עמו חדשות לא טובות, וזה בזמן שרבבות המילואימניקים שגוייסו השבוע טרם נכנסו ללחימה בעיר עזה.
אני מחפש בנרות אחרי חדשה אחת טובה שתצליח להחזיק אותי שפוי עד מחר בבוקר. זולת ההישגים של נבחרת ישראל בכדורסל ביבשת האירופאית, ובמיוחד הניצחון המתוק על צרפת, אני לא מוצא. ואולי עוד אחת – פתיחת שנת הלימודים ללא השבתה, אבל הידיעה על האפליה של בנות החינוך החרדי האפילה גם על השמחה הזאת.
מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה?
