זה לא כל כך נעים להיכנס לבית הלבן דרך דלת צדדית, ללא כל חבילת הטקס שכוללת את יציאתו של נשיא ארה"ב לפתח הבית הלבן לקבל את פני האורח, זאת למד השבוע בדרך הבוטה ביותר ראש הממשלה שלנו, שאילץ למעשה את הנשיא האמריקני לקבל את פניו.
לא קרה מעולם שראש ממשלת ישראל הוכנס לבית הלבן בדלת אחורית, כאילו היה מצורע, כאשר הנשיא האמריקני, שחובב מאוד תקשורת ועיתונאים, מנסה להצניע ככל האפשר את דבר פגישתו עם ביבי, מי שיה עד לא מזמן המנהיג החביב עליו ביותר בכל הגלובוס.
ביבי הוא כבר לא חביבם של הנשיא וסביבתו. הוא גם לא הבן האהוב של הדמוקרטים וגם לא של כמחצית מהרפובליקאים, ואפילו לא של אזרחי ארה"ב. ביבי ידע ימים הרבה יותר טובים מצד אמריקה. בעבר הוא היה כמעט יקיר האומה האמריקאית.
ביבי לא לבד. גם אנחנו כישראלים וגם היהודים בארה"ב, ולמעשה בכל רחבי העולם, חווים אנטישמיות קשה שלא הייתה כמותה מאז עלו הנאצים לשלטון. כישראלים אנחנו טסים לחו"ל ומצניעים כל סממן יהודי/ישראלי. מורידים כיפה, מדברים עברית בלחש, מסירים מעלינו שרשרת הנושאת מגן דוד או טישרט שעליו סלוגן בעברית. זה נכון כמעט בכל מדינה בעולם. אנחנו נמנעים מאוד מלגלות לנהג המונית בחו"ל או סתם למלצר במסעדה מנין אנחנו.
אנחנו מסתובבים מעבר לים עם תחושה של יהודים נרדפים. בדיוק כמו הסיפורים עליהם גדלנו כפי שסיפרו לנו ההורים בטרם עלו לישראל. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ונדמה שאנחנו גם קצת עוזרים לה בהתנהלות של נבחרי הציבור שלנו.
היו ימים שבהם שימשנו אור לגויים, שראו בנו אומה נבחרת המשמשת דוגמא ומופת להתנהגות אנושית. מי היה מאמין ששלוש שנים אחרי הטבח הנוראי, שבו זכינו לאמפתיה קצרת מועד מהעולם, נגיע לשפל כזה שבו מסמנים אותנו כמצורעים וכמקור כל הרוע בעולם הזה.
במקום שוועדת הכספים תתכנס היום לישיבה מיוחדת מהפגרה של הכנסת כדי לבזוז עוד 117 מיליון שקלים קואליציוניים למשרד ההתיישבות ו-16.5 מיליונים לחינוך החרדי, היה על הכנסת לקיים מושב חרום מיוחד כדי לדון ולהיאבק באנטישמיות הגואה.
