עורך מודיעין NEWS נזכר בחיבה בימים בהם בילינו שבועות באיסוף קרשים למדורה, ומבין גם את מי שחושב שחלף זמנו של ל"ג בעומר
הראש אומר: מי צריך את מדורות ל"ג בעומר שבסך הכל ציונים חילונים המציאו לפני מאה שנה? הלב אומר: מי צריך מדורות ל"ג בעומר שמזהמות את האוויר והורגות את כדור הארץ? וכך נשאנו ללא איבר בגוף שידבר בשם הילדים, שאחד מהאירועים המרגשים עבורם בלוח השנה ספג פגיעה קשה.
כל שעלינו, כאנשים בוגרים, לעשות כדי להבין עד כמה קשה הפגיעה הוא לעצום את העיניים ופשוט להיזכר באותם ימים שבהם אנו היינו כמותם. כמה התרגשות היתה באיסוף (נו טוב, לפעמים גם "סחיבה") של הקרשים והעצים חודשים קודם למדורה? כמה ציפיה היתה לקראת מה שאולי יתחולל באותו לילה שבו רשמית מותר לא ללכת לישון. כמה תמימות מתוקה היתה בשעות השחר בהן היינו חוזרים הביתה טרוטי עיניים ומסריחים מעשן, אבל מלאי סיפוק וגאווה על שהצלחנו להישאר ערים.
ל"ג בעומר הוא חג מוזר. בבסיסו האדרת מי שגרם לעם היהודי לאסון נורא (בר כוכבא שמרד ברומאים ונכשל) שבגללו גורשנו מכאן לאלפיים שנה. הוא גם מיוחס לר' שמעון בר יוחאי שלחילוני הממוצע אין שום זיקה אליו וגם לא תהיה. ראשי הציונות ידעו לשאול מהגויים את האלמנט הצופי שבהבערת מדורה משותפת, חיברו בזריזות עוד כמה נראטיבים כמו אש על ראשי ההרים כסימון מרוחק, ולא פחות חשוב – איכשהו ניכסו מסיפורי חז"ל ובר כוכבא את עניין החץ והקשת. כך, דורות רבים של ילידי שנות החמישים והשישים והשבעים חתכו בשקדנות ענפים, מתחו עליהם חוטים והתנסו בטכניקות וילהלם טל מיד ראשונה, ועוד עם אישור.
הבטיחות, הגיהות והאקולוגיה כירסמו בל"ג בעומר מדי שנה, כל פעם קצת. היום מי שיכין חץ וקשת עשוי למצוא עצמו "מנוטרל" על-ידי מאבטח. מי שיבעיר אש צפוי לכתב אישום. מצד אחד הכל נכון. מצד שני קצת חבל.
