גם אחרי עשורים במקצוע, ספק רב אם צלם העיתונות חורחה נובומינסקי ממודיעין דמיין לעצמו תקופה כמו השנתיים וחצי האחרונות.

כצלם עבור סוכנות חדשות צרפתית בשם AFC, השלישית בגודלה בעולם, נובומינסקי היה שם בכל הזירות ובכל הרגעים, החל מבוקרו של ה-7 באוקטובר, דרך עזה וגבול לבנון, בהחזרת החטופים וברגעים דרמטיים נוספים.

"הכי קשה לי לצלם הלוויות. זה הורג אותי. אני מעדיף  להיות בחוץ ולא לצלם הלוויות, אבל בכל זאת צילמתי את החזרת גופות החטופים וגם צילמתי את ההלוויה של הביבסים", סיפר השבוע נובומינסקי למודיעין News.

"הרגשתי במדינה אחרת"

"אני מצלם עבור העיתונות הבינלאומית כבר שבע שנים", הוא מספר, "אני בצוות של הווידאו ואני עושה הרבה לייבים, כלומר מביא את המלחמה בשידור חי. כל רשתות הטלוויזיה המנויות בעולם יכולות לקבל את הצילומים שלי בלייב. בנוסף, יש דברים שאני לא יכול לשים בלייב, כמו היירוטים, בגלל הצנזורה, אז אני שולח אותם רק אחרי שהם עוברים צנזורה".

כאמור, גם עבור נובומינסקי המלחמה החלה כבר בבוקר אותה שבת נוראה. "ביום שישי הלכנו למשפחה בדימונה, אכלתי, שתיתי והגענו הביתה בשלוש לפנות בוקר. אמרתי שמחר שבת ואני אשן הרבה. בשש וחצי בבוקר מתקשרים אליי מהסוכנות. אני ישנתי ולא הבנתי מה קורה. זה היה מאוד מוזר שמתקשרים אליי בשעה כזאת. שאלתי, 'מה, נפל טיל קרוב?', אמרו לי, 'יש 5,000 טילים באוויר. תצא מיד'. הדלקתי טלוויזיה ואני רואה הכל כתום", הוא מספר.

"לא ידעתי לאן לנסוע, אז התקשרתי לקולגה והוא אפילו לא אמר לי בוקר טוב, אלא 'לך לשדרות. המחבלים כבשו את תחנת המשטרה'. אמרתי לו, 'תפסיק עם הסמים בבוקר'. זה לא היה נשמע לי הגיוני. הגעתי לשדרות וצילמתי הכל. היה מלא דם מסביבי ומלא יריות. הרגשתי באזור מלחמה של מדינה אחרת. כל הזמן היו אזעקות. באחת האזעקות נכנסתי למיגונית והכל היה מלא שם דם, כפפות ותחבושות. כנראה טיפלו שם בפצועים. כל הזמן צילמתי ושלחתי. באותו בוקר ניצלתי בנס אחרי שירו עליי בכניסה לעיר. לא פגעו בי, אבל זה עבר ממש קרוב אליי. שמעתי את השריקה. בשלב הזה עדיין לא פחדתי, כי אף אחד עדיין לא הבין את הגודל של הדבר".

"הפריים הראשון ששלחתי בלייב היה של תחנת המשטרה ההרוסה  בשדרות", הוא נזכר, " זה היה הפריים הראשון שיצא מישראל בשמיני לאוקטובר בשש בבוקר. היו מלא טילים באוויר ואף אחד לא ממש הבין מה קורה. במשך כל המלחמה הזאת הייתי בדרום ובלילה הייתי חוזר הביתה לישון ולנקות את הראש. בהתחלה כל הדרום היה סגור לעיתונאים ויכולנו להיות רק באיזושהי נקודה מסוימת בשדרות, וכל העיתונות העולמית הייתה שם בכמויות. פעם אפילו ירו עלינו  רקטה ולמרבה המזל אף אחד לא נפגע. בהתחלה היינו עושים משמרות של 12 שעות. צילמנו את הגבול והיו פיצוצים ענקיים בעזה".

יצא לך להיות גם בתוך עזה עצמה?

"נכנסנו רק פעם אחת, כשצה"ל נתן להיכנס עם הסיפור של העזרה ההומניטרית בשביל לצלם את המשאיות בכרם שלום. צילמתי את ההפגנות הראשונות שנועדו לעצור את הסיוע ההומניטרי. צילמתי גם בניר עוז כשאישרו לי להיכנס. צילמתי את ההרס בעזה. פעם אחת צלף מעזה ניסה לפגוע בי ומה שהציל אותי היה הקפה, כי אני כל הזמן מכין קפה. בדיוק באתי להרתיח את המים, אני יורד ושומע את השריקה של הכדור. הייתי באזור מלחמה".

אחרי שנה וחצי של מלחמה העניינים החלו מעט להירגע, ואז הגיעה מלחמת 12 הימים עם איראן. "צילמתי את סורוקה, את רחובות, את רמת גן, ואת שתי הנפילות בבאר שבע", הוא נזכר, "אחר כך שוב נרגע ועכשיו מתחילת המלחמה אני עובד כל יום. במלחמה הנוכחית הייתי בכל הזירות הכי מדוברות, כמו ערד ודימונה.  הזירה שהייתה מאוד קשה לי הייתה פגיעת הטיל במג'דל שמס, שנהרגו שם הרבה ילדים. זה היה במגרש כדורגל, הם רצו למיגונית והטיל התפוצץ לידם. ראו שם אופניים חשמליים שרופים, זה היה ממש מפחיד לראות את זה. גם בבאר שבע ופתח תקווה צילמתי את הפגיעות הישירות לממ"ד שבהם נהרגו אנשים".

עוד מספר נובומינסקי כי הפעם הראשונה בה הבין באמת את עוצמת הטילים מאיראן הייתה בזירה ברמת גן. "כשהגעתי לא הייתה אפשרות להתקרב לזירה, אז שמתי את האוטו במרחק קילומטר וחצי משם והתקדמתי ברגל. כל הדרך ראיתי את כל ההרס ההיקפי והבנתי שזאת באמת מלחמה שלא ראינו עד עכשיו. בפעם אחרת הייתי בממ"ד והייתה נפילה במרחק קילומטר משם, ועדיין היה בום מאוד גדול. שם התחלתי להבין את העוצמה של הטילים, זה לא מה שאנחנו מכירים בעזה או בלבנון".

את הריאיון הזה אנו עורכים כאשר נובומינסקי נמצא בצפון, אחרי שחזה מקרוב במה שקרה שם בשבועות האחרונים. "יש אזעקות ולא תמיד יש כיפת ברזל. הייתי במשגב עם לפני שבועיים והיה ממש ירי עצים. עכשיו אני ליד מטולה ויש קצת פחות אזעקות. פעם היה כל הזמן, עכשיו יש הפסקות בין האזעקות".

איך אתה מתגונן?

"זה לא פשוט. יש לי שכפ"ץ וקסדה ותקווה שלא ייפול עליי טיל. אני נמצא במקום שאני יודע שתמיד יהיה שם יירוט, אז זה מרגיש קצת יותר טוב. צילמתי את הפגיעה הקשה בחיפה וצילמתי גם את הנפילה שבה הבחורה הצעירה נהרגה. צילמתי גם בקריית שמונה את הנפילות ליד האוטובוס".

אתה מפחד?

"לא ממש, וזה הפתיע גם אותי. אני עובד מקצועי, חושב מה האירוע, מה אני צריך לצלם, אם יש התרעה איך אני מתגונן ואיך אני עושה את העבודה שלי הכי מקצועי שאפשר כדי להביא את הצילומים לאנשים. המשפחה דואגת לי, אבל אני כבר הרבה שנים במקצוע אז הם סומכים עליי".

מה הזיכרון הכי חזק שלך מהמלחמה?

"הפגיעה הישירה בממ"ד בבאר שבע ובפתח תקווה. אז הבנתי שטיל יכול לפגוע גם במקלט. כשאני מגיע לזירה אני מנסה להיות הכי קר והכי מקצועי שיש. אני מנסה להביא את החומרים בלי צהוב ובלי דם. הכרתי גם את פושקו שנהרג במשגב עם, הוא היה בן אדם כל כך טוב. ראיתי אותו חמישה ימים לפני שהוא נהרג. הוא היה צלם חובב וככה הכרתי אותו וזה מאוד כאב לי.   כשאני עובד אני מאוד קר ומאוד מרוכז, אבל האירועים שראיתי כן פגעו בי ואפילו השתניתי בגללם".