לפני כשבועיים, בצל המלחמה מול איראן, הגיעה בשורת איוב נוספת למודיעין: סרן (במיל') טל מובשוביץ, בן 28 שגדל והתחנך בעיר, והוריו עדיין מתגוררים ברעות, נפל בחאן יונס. מאות מתושבי מודיעין שוב יצאו לרחובות ללוות את מובשוביץ, לוחם בגדוד הנדסה בחטיבת גולני, בדרכו האחרונה, ואלמנתו הטרייה אליענה אמרה: "נפלת למען ארצנו, למען עתיד ילדינו וביטחוננו".
מובשוביץ, איש שב"כ, הרביעי מבין חמשת ילדי המשפחה מרעות, אב לילדה בת שלוש וחצי וילד בן שנה וחצי, למד בבתי הספר משואת נריה והישיבה התיכונית בעיר, והתגורר בשנים האחרונות בבסיס חיל האוויר בנבטים, בו משרתת אליענה.
"טל היה ילד קסם, מההתחלה", סיפרה השבוע למודיעין News חווה, האם השכולה, "ילד שכולו לב, נשמה ואור. אי אפשר להסביר. המון מבקרים שהיו כאן בשבעה סיפרו לנו כמה הוא היה כזה – מאוד רגיש לאחרים ועם IQ בשמיים. הילד פשוט השפריץ כריזמה לכל מקום שהוא נכנס, אבל הוא אף פעם לא ניצל את היכולות שלו לרעה. כשהוא נכנס לחדר הוא תפס את המרכז, אבל אף פעם לא על ידי הקטנה של אחרים".
עוד סיפרה השבוע אימו של מובשוביץ כי כאשר היה בתיכון נפצע אחיו, סמ"פ בצנחנים, באורח קשה. "טל לקח את זה ממש קשה, הוא העריץ אותו. היה ברור שהוא יילך לשירות הכי משמעותי, אבל בשמינית גילו שיש לו בעיה מולדת בברך. הרופא אמר 'אתה לא יכול להיות קרבי, בשבוע הראשון תרסק את הברך ותישאר נכה'. טל לקח את זה מאוד קשה. התחלנו במסע לטיפולים מיוחדים שיסדרו את העצם. בסוף הוא השיג רופא בכיר שאמר שהנדסה זה בסדר. רוב החבר'ה שלו בישיבה הלכו להנדסה קרבית, והוא אמר 'לפחות אם לא סיירות אז אני אלך עם החבר'ה שלי'".
על שירותו הצבאי סיפרה השבוע האם כי הוא עמד בסימן הצטיינות. "הוא הצטיין בטירונות, הצטיין בקורס מ"כים, בבה"ד 1 הוא קיבל אות מופת גדודי. ממש מסלול של הצטיינות. הוא כל הזמן בדק את עצמו, אם הוא מתאים או לא. הוא היה מאוד ביקורתי כלפי עצמו מתוך כבוד למה שהוא הולך לעשות. בשבעה היה כאן מי שהיה קצין הנדסה ראשי בתקופתו, והוא הזכיר לנו שהוא זה שכתב לו את מכתב ההמלצה לשב"כ. הוא הזכיר לנו שטל היה גם מצטיין כמ"מ בפלוגת סיור ושהתעקש לעשות תפקידים של מ"מ למרות שדחפו אותו קדימה להיות סמ"פ. הוא התעקש לעשות עוד תפקיד של מ"מ כדי להכיר את התפקיד יותר טוב".
על שירותו בשירות הביטחון הכללי לא ידעו במשפחה הרבה. "הוא לא סיפר לנו שום דבר. רק בשבעה סיפרו לנו שהוא היה לוחם ומפקד והשתתף במבצעים ממש משמעותיים, בין היתר במבצע מאוד משמעותי שקשור לחטופים. אנחנו קצת בהלם ומאוד גאים בו. באותה תקופה הם עברו לגור לשנתיים בחשמונאים והוא למד לתואר. כמה ימים לפני שהוא נהרג הייתה חלוקת תארים בבר אילן והוא לא הצליח להגיע, אז באמצע השבעה הם הביאו לנו את התעודה שלו".
התעקש לצאת למילואים
אל שירות המילואים הגיע מובשוביץ רק לאחר שהתעקש על כך מול מפקדיו בשב"כ. "הם לא הסכימו לשמוע על זה", נזכרת אימו, "בתפקיד שלו הוא עשה דברים שקשורים למלחמה וגם היה בעזה. בחודשים האחרונים הוא ממש התעקש איתם, הוא אמר שחסרים קציני הנדסה קרבית והתעקש מול המפקד שלו שייתן לו לצאת למילואים. בשבעה הם אמרו לנו שהם עשו הכל כדי לשכנע אותו, אבל הוא התעקש שחייבים כי יש מחסור בקצינים".
בפסח האחרון עלה מובשוביץ על מדים וקיבל פיקוד על פלוגת מילואים. "הוא חשש שהוא לא יזכור מבחינה מקצועית את הכל", היא מספרת, "הוא אף פעם לא פיקד על מילואימניקים, פלוגה שהולכת חמישה סבבים ביחד בהארדקור של הלחימה, אבל מהרגע שהוא הגיע לשם הוא כבש את האנשים. הם אמרו שהוא היה מקצוען בטירוף, איש של דוגמה אישית. נכנס תמיד ראשון, מה שקרה גם כשהוא נהרג. הוא לא הלך לישון עד שכולם לא ישנו, הוא לא אכל עד שכולם אכלו. מפקד על אמת. אפילו הייתה לו מחשבה שאולי שווה לחזור לצבא, כי חסרים קצינים. הוא התחיל לדבר על זה. אני לא יודעת מה הוא היה עושה, אבל עצם המחשבה מאוד אפיינה את טל בגלל הצורך שלו במשמעות".
בצל השכול הטרי מתנחמת מובשוביץ בידיעה כיצד בילה בנה את חודשי חייו האחרונים. "קודם כל, לדעת שאת שלוש השנים וחצי האחרונות שלו, ובמיוחד את שלושת החודשים האחרונים, הוא בילה עם האנשים הכי טובים בארץ, אנשים גיבורים שנותנים את החיים שלהם בשביל כולם, גם בשב"כ וגם החבר'ה בפלוגה. אנשים שעוזבים משפחות ופרנסה ומתייצבים פעם אחר פעם. הוא ממש העריץ אותם. בשבילי זאת נחמה שאיתם הוא בילה. עוד דבר שמנחם אותנו זה שהוא הלך עם האמת שלו עד הסוף, עם הדברים שהיו חשובים בעיניו. מנחם אותי גם שהוא השאיר חותם אצל הרבה אנשים. אני רוצה שיזכרו אותו, שידעו שהיה מישהו כזה שהיה סופר מיוחד. מנחם אותי שבשבוע האחרון הוא אמר למפקד שלו שהוא כל כך שמח שהוא התגייס כי צריכים אותו. לכולנו יש תאריך שבו נמות כנראה, אבל אם כבר למות אז למות ככה, עם הערכים שלך, כשאתה עושה דברים שחשובים ומשמעותיים לך".
על האירוע בו נפל היא מספרת כי "המקרה עדיין מתוחקר. אני לא מחפשת את זה, אבל אני יודעת שזה היה היום האחרון, הפעילות האחרונה שלו בעזה. הוא היה אמור לצאת לשבוע הפסקה והוא כבר לא היה חוזר לשם. באותו היום הם גמרו לטפל בשני בתים ולפוצץ אותם. זה היה הבית האחרון, בית שכבר טוהר, הם חשבו שהוא מטוהר. טל סימן לחיילים שהוא נכנס לבד, ואיך שהוא נכנס המחבלים הפעילו מטען והוא נהרג במקום. אחר כך התנהל קרב, זה היה מארב והתנהל קרב יריות. המג"ד שלו, וגם החברים שלו שהיו בשטח, אמרו שזה היה עניין של שבריר שנייה, רגע אחד הוא היה ורגע אחרי זה כבר לא. אנחנו שמחים שהוא לא סבל. מנחם אותנו גם שרק הוא נפגע באירוע הזה. אני חושבת שאם מישהו מהחיילים שלו היה נפגע הוא לא היה יכול לחיות עם זה. הוא חטף את הכל, הוא היה בחור גדול וכולם יצאו בלי שריטה, וזאת נחמה מאוד גדולה. לא הייתי רוצה לחשוב שיש לו חייל הרוג או פצוע, טל היה נגמר מזה".
לפני סיום היא מוסיפה כי "נשאר לנו לגדל שני ילדים קטנים. האישה המדהימה שלו חזרה לבסיס עם שני הילדים הקטנים, היא אשת צבא על מלא, זה ממלא אותה משמעות. היא צריכה להמשיך. גם טל היה רוצה שהיא תמשיך. הם ממש גיבו אחד את השני. מה שמצחיק זה שהם כאלה ילדים צעירים וכבר הכינו צוואה. ילד בן 28. הוא לקח בחשבון שזה עלול לקרות".
