רבים ממוסדות התרבות בארץ מצויים בקשיים כספיים. אנסמבל הרצליה נסגר לא מזמן, בתיאטרון הלאומי הבימה דווח שהשחקנים התלוננו על כספים שלא שולמו וגם תיאטרון חיפה עצמו נקלע לקשיים גדולים. "התיאטראות הישראליים רובם נושאים גירעון או שהם בתוכנית הבראה" אומרת ניצה בן צבי, מנכ"לית תיאטרון חיפה, המתגוררת ברעות: "הבעיה אינה בעיית ניהול, מנהלי התיאטראות היום הם מעולים. בעבר היה ניהול של אמנים והחופש האמנותי היה בלתי מוגבל ובלתי ממוסגר. היום אנו מתחמים את החופש האמנותי בתוך המסגרת. בעבר הרחיקו לכת ותרגמו חופש אמנותי לחופש כלכלי אבל זה דבר שלא קיים בשום תחום עסקי".
"סיבה נוספת לכך היא היחס, הערך והמטרה של התרבות במדינה. מבחינתי תרבות היא אחד ממרכיבי החוסן הלאומי של חברה. תרבות, אמנות, היסטוריה ומורשת בונים חברה יותר טובה. אני קיבלתי גירעון של 18 מיליון ש"ח. אני נמצאת בתיאטרון חיפה שנתיים, מהן שנה וחצי הן ניהול שנתי. הצלחתי לצמצם את הגירעון בחמישה עשר אחוזים וגם בשנה הנוכחית אני מצפה לצמצום נוסף בשיעור דומה. למרות שיכולתי לומר שזו לא בעיה שלי כי קיבלתי את זה כך אני רואה את עצמי אחראית גם לצמצום הגירעון".
תוכנית הבראה כואבת
למה מוסדות התרבות הגיעו למצב כזה?
"מעבר לניהול שהיה אמנותי, תרבות נחשבת למוצר צריכה ולא למצרך בסיסי כמו חינוך ולכן תקציבי התמיכה והקריטריונים לתמיכה הם פעילויות, כמה הצגות אתה מריץ ברחבי הארץ. מבחינה זו התקציב שלנו עלה. הבעיה היא שאם אין מספיק הצגות אין מספיק תקציב ואז אתה לא יכול להפיק. יש עדיין פער אדיר בין מחיר הכרטיס והעלות האמיתית של ההפקות. אם נעמיס על הכרטיס את עלות ההפקה הוא יעלה פי שניים ואני נגד זה כי התיאטרון לדעתי צריך להיות נגיש לכולם. מקבלים את התקציבים במחיר עלות ההצגה ולא נכללת בזה עלות העלאת ההצגה. חלק מהעלויות מכוסות על ידי מחיר הכרטיס וחלק על ידי תקציב המדינה, החלק היצירתי אמור להיות ממומן על ידי המדינה. זו החלטה של המנהלים עד כמה להפיק אל מול התקציבים. כאן אפשר לחרוג הרבה וליפול לתוך בור. בנוסף, אין ערובה להצלחה".
בתיאטרון הבימה השחקנים הסתכסכו עם ההנהלה ואיימו בשביתה. מה קרה שם?
"יש לו בור תקציבי ענק והוא כלוא בחוזים והסכמי עבודה. גם אצלנו יש הסכמי עבודה, אך הסערה כבר מאחורינו כי אנחנו כבר אחרי תכנית הבראה. אצלנו היו פיטורים המוניים, זה היה עוד לפני זמני. זו תקופה קשה וסוערת וצריך זמן וסבלנות, זה תהליך שיקום ארוך. הכי קל זה לסגור ולפתוח מחדש, זה מה שקרה באנסמבל הרצליה, אבל אסור שזה יקרה, זה כמו לסגור אוניברסיטה או בית חולים ולכן צריך לשקם ולהבריא".
טוענים שהתיאטראות בגירעונות כי משלמים לכוכבים סכומי עתק. זה נכון?
"הכוכבים גם מביאים קהל וקהל זה הכנסות. אם שחקן מופיע עשרים פעם בחודש בערב ברחבי הארץ ובבוקר עושה חזרות וחוזר הביתה באחת בלילה ובכל מקום מחכים לו אז צריך לשלם לו. שחקנים כאלה כשהם עולים על הבמה יש להם יכולת להחזיק קהל, שחקן כוכב זה כמו מאה שחקנים על הבמה אז למה לא לפרגן. מגיע להם והסכומים לא מוגזמים, זה חוזר אלינו. הלוואי שיהיו בכל תחום כוכבים ומצוינים שנשלם להם הרבה כסף, בכל תחום צריך להתייחס לטאלנטים בכבוד ובהערכה".
לתיאטראות הגדולים יש תקצוב יותר גבוה?
"יש קריטריונים וכולם מקבלים על פי הקריטריונים. תוכנית ההבראה מקשה לקבל הקצבות וגם אשראי מהבנק. בשורה התחתונה זה עסק".
זה עסק וזו גם הסיבה שמרבים לעשות מחזות זמר ותיאטרון יותר קליל ועממי שימשוך קהל ויכניס כסף?
"בסופו של דבר המחסור בתקצוב יגרום לזילות שלדעתי יהיה קשה לשקם כי מי שאחראי על חלוקת המשאבים עלול לחשוב שזה מה שצריך. זה כמו שמערכת החינוך תגיד שכדאי לכולם להירשם רק לחוגים הפופוליסטיים באוניברסיטה. בעצם, זה מה שקורה ולכן חסרים אנשי מדע וטכנולוגיה, אין תשתית לזה. יש חשש כבד מאד שנפסיק להיות אומה של סטארט אפ כי אנשי מדע הם גם אנשי רוח, מדע זה פילוסופיה. אני מציעה לראש העיר שלנו לדאוג לכך שהעיר תהיה עיר מדע וטכנולוגיה".
עד לאחרונה נוהל תיאטרון חיפה על ידי המנהל האמנותי וכעת יש מנהל אמנותי לצד המנכ"ל. האם הניהול הכפול מסייע להבראה?
"כן. מנהל אמנותי נכשל בתפקידו האמנותי כשהוא מנהל משא ומתן עם השחקנים. צריך לשמור על מרחק בין הניהול האמנותי לניהול הרגיל. צריך לשמור את משאב הזמן והמנהל האמנותי צריך להתפנות לטיפוח היצירה שרוצים להעלות בתיאטרון. זה כמו שבמכון מחקר יש את החוקרים ויש את הניהול ובמוזיאון יש מנהל ויש אוצר".
חיכיתי להזדמנות
בן צבי המתגוררת ברעות עם משפחתה כעשרים שנה ("וזה נראה כמו אתמול") נשואה ליוני ואימא לגיא, בן 27 , שסיים ללמוד ועובד באמניר ולדקלה, בת 30, סטודנטית לרפואה בטכניון. היא פרשה מצה"ל בשנת 2003 בדרגת סא"ל לאחר תפקיד של קצינת חינוך בזרוע היבשה. לאחר השחרור ניהלה את היכל התרבות באשקלון והתפקיד שממנו נהנתה מאד סלל לה, לדבריה, את הדרך להמשך. אחר כך עברה לנהל את תיאטרון הצפון שהוא תיאטרון מארח, למרות שבתקופתה החלו גם ליצור שם והעלו שתי קומדיות ואת המחזמר על עפרה חזה. בדצמבר 2010 נבחרה לנהל את תיאטרון חיפה ומאז היא שם.
"אני תמיד ידעתי שארצה לנהל תיאטרון רפרטוארי וחיכיתי להזדמנות. תיאטרון רפרטוארי שונה מתיאטרון מארח כי יש גם ניהול אמנותי, הלב שלו הוא הניהול האמנותי. לשמחתי זה קרה בחיפה כי זה תיאטרון מעניין מבחינת האג'נדה ומבחינת האתגר לנהל תיאטרון שנמצא תחת תוכנית הבראה".
תוכניות הבראה מיועדות לאפשר את פעילות התיאטרון תוך הקטנת ההוצאות וכמובן הגדלת ההכנסות, כלומר יותר צופים. איך פונים לקהל רחב יותר בלי להוריד את הרמה?
"לשמחתי בתקציב שלנו אנחנו יכולים ליצור תיאטרון משובח שמצד אחד יש לו לגיטימציה אמנותית חברתית להפקה ומצד שני הוא מתווך טוב לקהל. יש לנו מנהל אמנותי, משה נאור, שהוא במאי מוכשר ומוביל בתחומו שביים את "שיגעון באופרה" ואת "שמו הולך לפניו" ובקרוב גם את "החייל האמיץ שוויק" שיוצג אצלנו. יש לי דיאלוג פורה איתו. שמעתי בעבר הרצאה על השאלה למה לחלק רציני מהיצירות בארץ אין קהל רב? הפרשנות לקהל רב הייתה לרדד את הנושא, אבל צריך למצוא את אמצעי התיווך שמחבר בין האיכות לקהל".
איך ניתן לתווך בין איכות לבין קהל?
"צריך להבין בקהל. צריך לשמור על קשב, לסקרן את הקהל, ליצור מתח אמנותי ולדבר אל החושים. אנחנו מצליחים בזה. לאחרונה עלתה ההצגה "גזע" בהשתתפות רמי הויברגר, אסתר רדא, שרון אלכסנדר ועוד. ניסינו לעניין כמה תיאטראות להציג זאת איתנו ביחד והם נרתעו כי יש בחומרים סוג של קונפליקט חברתי עם רמיזה עכשווית. אנחנו העזנו וההצגה מצליחה מאד, רוב היכלי התרבות הזמינו אותה למפעל המנויים. היום התיאטרון שלנו נוסע ברחבי הארץ ליותר ממאתיים הצגות בשנה. כבר קשה לי להציג אותן בתיאטרון הבית ואני נאלצת לייבא הצגות כדי לאפשר לתיאטרון חיפה להציג במקומות אחרים. מאז שאנחנו מופיעים בארץ ההכנסות מהופעות חוץ עלו ב- 300 אחוז. יש לנו להקת שחקנים, הקבוצה הצעירה, ומגיע על כך שאפו ליונה יהב ראש העיר שהתיאטרון הוא בבת עינו. הוא הקצה תקציב מיוחד לשמונה שחקנים צעירים שמממנים להם משכורת חודשית קבועה ושכר דירה והם מתפקדים כאנסמבל ומציגים את "תש"ח" ע"פ יורם קניוק ז"ל. אנחנו זיהינו את הצלחתו עוד לפני שזכה בפרס ספיר, לאחרונה גם השתתפנו בערב לזכרו.
הצגות נוספות שמעלים הן "יזראל ג'ורנל", קומדיה ריאליסטית שעוסקת בסוג של ביקורת על עידן הריאליטי. רואים שם שבוע מראש את העיתון של מחר ורואים איך התקשורת כיום מייצרת את החדשות; "משהו למות בשבילו" הוא עיבוד להצגה "המתאבד" של ניקולאי ארדמן והצגת ילדים "בת המלך", תיאטרון ויזואלי תנועתי על פי אגדת שלושה וארבעה של ביאליק. בקרוב אנחנו עומדים להעלות את "רישומי הפחם" , אופרת רוק על פי האלבום של מאיר אריאל. יש לנו גם קבוצת שחקנים ותיקה, ביניהם נורמן עיסא (מ"עבודה ערבית"), אלברט אילוז ואחרים. רמי הויברגר, ליאורה ריבלין ומשה איבגי משחקים בחלק מההצגות. כעת אנחנו עובדים על מחזה חדש, "דפוקים", בכיכובו של איבגי. פעם בשנה בחול המועד פסח מקיים התיאטרון פסטיבל בינלאומי להצגות ילדים, זה הפסטיבל המוביל בארץ ולוקחים בו חלק מיטב תיאטראות ישראל. יש תחרות עם פרסים וכל המתחם הופך לתיאטרון רחוב. פעילות הרחוב היא חינמית והקהל חוזר לזה בכל שנה".
הקהל מעוניין לראות תיאטרון עם נגיעות אקטואליות ומסרים חברתיים?
"אנחנו מכוונים לקהל, שחקן לא רוצה להופיע באולם ריק. אנחנו כל הזמן חושבים איך לרתק את הקהל וניתן לעשות זאת בלי להתפשר. אנחנו מצליחים בכך, מקבלים פרסים ויש לנו ביקורות נלהבות. אנחנו נחשבים לתיאטרון איכותי אז כנראה שיש נוסחה".
אין עליכם לחצים פוליטיים בגלל התכנים של ההצגות?
"אין התערבות רפרטוארית. הדירקטוריון מאד תומך, הם יכולים להביע את דעתם אך יש חופש אמנותי מוחלט, גם מהעירייה וגם מכיוון משרד התרבות".
כשאני בבית אני בחופשה
התיאטרון נתפס בקרב האליטה התרבותית כדבר חשוב, אומרת בן צבי. "הקמנו עכשיו את חוג הידידים. מולי אדן, מנכ"ל אינטל, הוא בין המצטרפים הראשונים ומבחינתנו מדע, טכנולוגיה ותרבות הולכים יחד. מצטרפים לחוג הידידים גם אנשי רוח, שחקנים וסופרים".
יש לכם תחרות עם תיאטרון הצפון?
"אנחנו תיאטרון רפרטוארי. בחיפה ובצפון קמו בעשור האחרון אולמות כמעט בכל יישוב. לדעתי כמו שיש בכל מקום בתי כנסת צריכים להיות גם מוסדות תרבות, זה בית התפילה החילוני. אנחנו מוכווני קהל כי אנחנו תיאטרון שיוצא החוצה. אנחנו לא רואים באולמות אחרים מתחרים אלא במה להופעות, אנחנו מופיעים גם בתיאטרון הצפון".
בן צבי יוצאת מהבית ברעות כל בוקר וחוזרת בחצות, עובדת סביב השעון. מן הנסיעות הלוך וחזור היא נהנית. "אני כרגע לא עוברת לחיפה, לא יכולה לוותר על הבית. בבוקר אני פותחת את הדלת לגינה ושותה קפה, זה הלוקסוס שלי. אני מעדיפה לחזור הביתה בשתים עשרה בלילה ולהתעורר בבוקר לקול ציוץ הציפורים, העצים אצלנו בבית כבר עברו את גובה הבית. אני בבית נמצאת בחופשה. אני חושבת שאם ישכילו ניתן לפתח את העיר כאן גם כאכסניה לתיירות ולספק פתרונות אירוח כי אנחנו נמצאים בדרך לכל מקום".
מה התוכניות שלך להמשך הדרך?
"אני כל כך עסוקה בתיאטרון שאני לא מסתכלת קדימה, כרגע החשיבה שלי היא ארגונית ולא אישית. כדי להוביל לצמיחה ולייצב את הצמיחה צריך זמן. התיאטרון גדל באופן חריג ומתפתח וצריך לדעת איך לנהל את הגידול".
בתמונה ניצה בן צבי, צילום יח"צ
