אסור לצייר על קירות
"עף על הקרנף." תסריט ובימוי: רומלה המריק, ע"פ ספרו של אולה לונד קירקגארד. דנמרק, 1983. 90 דקות. 3 כוכבים.
תארו לעצמכם שהייתם מוצאים עיפרון קסמים, שכל מה שתציירו בו – יהפוך לאמיתי. מה הייתם עושים איתו? מציירים לעצמכם בית? כסף? חללית שתיקח אתכם למקומות קסומים? הילד טופר בוחר לצייר עם העיפרון שמצא קרנף על קיר הסלון, ואז נאלץ להתמודד עם ההשלכות של קרנף בגודל מלא בבית. הקרנף אמנם מאופיין במזג ידידותי ונוח, ונראה כי הוא בעיקר רעב, אבל בקצב ובמסה שהוא אוכל לא ישאר לטופר בית, ולמרבה הצער יש לו עוד כמה דברים שהוא צריך להתמודד איתם: הילדה שהוא אוהב הזמינה אותו למסיבת יום הולדת, אבא שלו רחוק ולא נמצא בקשר, אמא שלו החביאה את כל המכתבים שכתב והאבא של החבר הכי טוב שלו, ויגו, זומם מזימות בקומה התחתונה.
זה הרבה להתמודד איתו לילד בגיל של בית ספר יסודי, והרבה גם לסרט וגם לקהל הצופים שלו. "עף על הקרנף" מבוסס על ספר ילדים מצליח למדי של אולה לונד קירקגארד, אחד מסופרי הילדים הידועים בדנמרק, אולם במעבר למסך הגדול מתפזרת העלילה בין כל רצונותיו של טופר, ולא ממצה אף אחד מהסיפורים עד הסוף. אפילו הקרנף עצמו, גורם די מרכזי בעלילה, לא עושה הרבה מלבד ללעוס את הספות, ובעיקר נשכח עיפרון הקסמים, שהחל את כל הסיפור הזה, ומרגע שיצא הקרנף מהקיר פשוט התאדה מהעלילה לחלוטין. בנוסף, טופר לא עובר תהליך, לא מתפתח ולא לומד שום לקח. נכון שלסרטי ילדים יש הרבה פעמים נטייה להיות צדקניים ודידקטיים יתר על המידה, אבל כשאתה גורם לקרנף לרסק בניין בן ארבע קומות, נזיפה הורית ואיזה מוסר השכל קטן (אסור לצייר על קירות?) נראים כמו תגובה מתבקשת.
לא ברור מה גרם לגלובוס גרופ וסרטי חמישה כוכבים להביא פתאום את הסרט הזה ארצה, שלושים שנה לאחר שנוצר והופץ בדנמרק, ובפרט שבשנים שחלפו מאז לימדו אולפני פיקסר את כולנו שיעור חשוב בהלכות סרטי אנימציה, איך הם צריכים להתנהל ולהיראות. התנחמתי באנימציית הפלסטלינה המקסימה ובעובדה שטליה בת השבע נראתה מרותקת למדי למסך. אבל אחר כך לקחתי אותה לסבא וסבתא שלה ובמקום לדבר על הסרט היא סיפרה להם באריכות על חבילת המסטיקים שקניתי לה במזנון. כנראה שגם זה אומר משהו.
האוהבים הזעירים
"הלקחנים". בימוי: הירומסה יונביאשי. תסריט: היאו מיאזאקי, ע"פ ספרה של מרי נורטון. יפן, 2010. 94 דקות. 4 כוכבים.
כמו "עף על הקרנף", גם "הלקחנים" מבוסס על ספר – למעשה, על סדרת ספרים משנות החמישים של הסופרת הבריטית מרי נורטון (שתורגמה במלואה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר), המתמקדת בגזע של אנשים זעירים החיים בבתים עתיקים, ומתפרנסים מ"לקיחה" של דברים שהדיירים לא צריכים – פה קוביית סוכר, שם חתיכה של טישו או עלה דפנה בודד, שיספיק לתה לכל השנה. אלא שבניגוד לסרט הקודם – העלילה של "הלקחנים" פשוטה ומרתקת. אריאטי, בתה בת ה-14 של המשפחה בה מתמקד הסרט, נחשפת בטעות לבן אנוש – שו בן ה-12, שמגיע לבית הישן והמתפורר, המתוחזק ע"י עוזרת זקנה ותככנית, כדי לנוח לקראת ניתוח שהוא אמור לעבוד. הוריה של אריאטי, פוד והרמילי, מבועתים מהמחשבה שנחשפו ומתכננים לעזוב את המקום, אלא שבין שון לאריאטי מתפתח קשר חברי. במהלך הקשר הנרקם ביניהם הוא גם מנסה לעזור לאריאטי ולמשפחתה, כשהוא מגלה שגם העוזרת חושדת שאנשים קטנים מתחבאים בקירות, ומקבלת את זה ברוח הרבה פחות טובה.
יש פה כל מה שצריך סרט הרפתקאות טוב: גילוי של עולם חדש ומופלא – ועוד ממש מתחת לקרשים של הרצפה – מסע מרתק אל הלא נודע, חברות אמיצה ואויב שצריך להביס בדרך אל המטרה. ג'יבלי, סטודיו האנימציה היפני המהמם שאחראי בין השאר לסרטים כמו "הטירה הנעה" ו"הנסיכה מונונוקי", מצליח לברוא גם פה עולם קסום ומרתק, בפרט בבית הלקחנים הזעירים, המעוצב כולו מפרטים שנלקחו מהבית הגדול שמעליו, ובגן היפני היפהפה המקיף את הבית, שאליו הועתקה העלילה ממישורי אנגליה האפורים. אם הילד מחפש חבר לקיץ הקרוב – נראה לי שאנשים זעירים עדיפים על קרנפים צהובים עם שלוש קרניים. וגם הנזק לבית יהיה הרבה פחות משמעותי.
