"מי מפחד מהזאב הרע". תסריט ובימוי: אהרון קשלס ונבות פפושדו. שחקנים: ליאור אשכנזי, צחי גראד, רותם קינן, דוב'לה גליקמן, מנשה נוי, דביר בנדק. ישראל, 2013. 110 דקות. 4 כוכבים. צילום יח"צ
על רקע מוזיקה הרמונית נראית חורשה עזובה, ובה שלושה ילדים משחקים. שתי בנות ובן. הם נראים כמעט לקוחים מעולם אחר, טוב יותר. הילדות נועלות נעלי לכה, גורבות גרביונים לבנים ולובשות שמלות צבעוניות, אדומות וכחולות, שצבען החי מודגש עוד יותר ע"י צבעי היער האפלים. שערן הארוך והבהיר אסוף לקוקו ילדותי, צחוקן צחוק פעמונים וכל חזותן אומרת תמימות. הן משחקות מחבואים, הן רצות להתחבא. ואחת מהן מתחבאת טוב כל כך שהיא מתפוגגת. רק נעל אדומה אחת נשארת במקום בו הייתה.
סצינת הפתיחה של "מי מפחד מהזאב הרע" היא כל כך מפעימה, כל כך מלוטשת, שהיא נראית לגמרי לא מכאן. אבל היא לגמרי כאן: יוצרי הסרט, אהרון קשלס ונבות פפושדו, ארזו את הביקורות שקיבלו על "כלבת", סרטם האפוי למחצה שהתהדר בתואר 'סרט האימה הישראלי הראשון', והלכו לעשות שיעורי בית. בהתאם לכך, סרט האימה הישראלי השני הוא מופת של איכות ז'אנריסטית, ולא רק במונחים מקומיים, באופן כללי. הוא מצחיק ומצמרר, יפהפה ובוטה, שנון ומבעית, והוא מכיל כמה מהדימויים הקולנועיים הנועזים ביותר שנראו על המסך בסרט ישראלי, ובכלל. בראשם, צילום גופתה של הילדה מהפסקה הראשונה, קשורה לכסא, מופשלת תחתונים וכרותת ראש. כמו כן, דוב'לה גליקמן עם מבער.
בבסיסו, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט קאמרי קטן ואינטימי, המתרחש ברובו בחדר אחד סגור. קצין המשטרה מיקי (ליאור אשכנזי) חושד במורה לתנ"ך שקד וסולידי בשם דרור (רותם קינן) שהוא העומד מאחורי שורה של מקרי חטיפה, אינוס ורצח של ילדות קטנות. הוא מנסה להוציא ממנו הודאה בשיטת האגרופים הישנה והטובה, בסיוע הבוס הישיר שלו רמי (מנשה נוי), אבל מעלה חרס בידו, וסרטון בו הוא מצולם כותש את דרור מועלה לרשת וגורר את השעייתו המיידית. כעת רוצה מיקי לא רק לתפוס את הפושע, אלא גם לנקות את שמו, והוא מוצא את עצמו חובר לגידי (צחי גראד), אביה של הילדה שנרצחה. המטרה של גידי הרבה יותר פשוטה: הוא רוצה לדעת איפה קבר הרוצח את הראש של הבת שלו. וכדי לחלץ את המידע הזה הוא מתכוון לעשות לדרור, הכפות עתה במרתף בית מבודד שקנה גידי במיוחד לרגל האירוע, את כל מה שעשה הרוצח לילדות המסכנות האלה. ויש לו רשימה מפורטת, ואין לו אלוהים, ויש לו ארגז כלים מצומצם אך איכותי. כמו כן, דוב'לה גליקמן עם מבער.
"מי מפחד מהזאב הרע" אינו חף מפגמים. ההקדמה המובילה אותנו למצב הזה, של שוטר רע ושוטר רע בחדר אחד עם חשוד כפות, אמנם מבססת היטב את הרקע ונותנת לנו טעימה מאופיים של הגיבורים – אבל היא ארוכה, ארוכה מדי, בדרך לדבר האמיתי. גם סצינת הסיום, שלא ניכנס אליה מטעמי ספויילר, לא בהכרח נחוצה. אבל כל מה שבין לבין הוא לא פחות מעונג צרוף. קטעי האלימות, הנועזים והברוטליים והריאליסטיים לעילא, קורעים את הצופה בין האהדה לדרור, שהחשדות נגדו מפוררים את חייו ומציבים אותו בעמדת הקורבן המעונה הגם שאין בדל של הוכחה נגדו, לבין האהדה לגידי, שמעשיו המטורפים מגובים באבל מצמית ובהיגיון של ברזל. הסרט נע ביניהם שוב ושוב, מעורר אהדה לשניהם וסלידה משניהם, גורם לנו – כמו לדמותו של מיקי – לפקפק בכל אחד מהם, וקורע גם אותנו בשאלה מיהו בעצם הזאב הרע האמיתי. כל זה מתובל בדיאלוגים שנונים ובכמה סצינות מטלטלות, שגורמות לך בו זמנית להתגלגל מצחוק ולהתפתל בכסא ולתפוס את הראש בתערובת של אימה ותדהמה, למשל זו שבה יושב גידי בנחת ואוכל מרק עם אביו, בזמן שבמרתף למטה כפותים שני אנשים. כמו כן, דוב'לה גלקמן עם מבער.
אימה, יודע כל חובב הז'אנר, מתחילה בראש, לא בקרביים. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא ההוכחה שאפשר לעשות אימה ישראלית משובחת, מטלטלת ומצחיקה, גם בתקציבים מקומיים, עם מינימום איפור ואפקטים, שבבסיסה משחק מוחות שאין בו חוקים. ההכרזה על המועמדים לפרסי אופיר לפני שבועיים, בה זכה הסרט ל-11 מועמדויות והפך לסרט עם מספר המועמדויות השני הגבוה ביותר (אחרי "בית לחם"), מוכיחה שיש מקום בביצה המקומית לקולנוענים עם ביצים שמתעקשים לעבוד בז'אנר שאיש עד כה לא רצה לעסוק בו. העובדה שעם כל מועמדויותיו, לא זכה הסרט במועמדות לפרס המרכזי – פרס הסרט הטוב ביותר – מצביעה על כך שלפתיחות של חברי האקדמיה בכל זאת יש גבול. אפשר רק לקוות שהאומץ של קשלס ופפושדו ייתן את האות לסרטי אימה ישראליים וסרטי פנטזיה ישראליים וסרטי מד"ב ישראליים. האקדמיה בסופו של דבר תתרגל. בינתיים, יכולים היוצרים להתענג על מועמדויות לפרסי הבימוי, התסריט, הצילום, העריכה, הליהוק, האיפור, העיצוב האמנותי, המוזיקה, הפסקול, השחקן הראשי (צחי גראד) ושחקן המשנה דוב'לה גליקמן. עם המבער.
