Arctic Monkeys – AM
זה מדגדג בקצות האצבעות, נע דרך אמות הידיים לעבר הכתפיים ומתיישב בחזה, יורד לאיטו לבטן. לרוקנ'רול טוב יש תנועה בגוף. כשהוא בצורתו הטהורה, הוא פועל כמו סם – מרגיע את המתחים ומכניס את הצרכן למצב היפנוטי, לפחות עד שתסתיים ההשפעה ותידרש מנה נוספת. ארקטיק מאנקיז, חתיכת סוחרים מדופלמים, בנו את אלבומם החדש באופן שבו המכורים יזרמו לתפוס מנה. הייזנברג למאזינים.
החומר של אלכס טרנר וחבריו (ובואו לא נעבוד על אף אחד, זהו הניסוח המדוייק) טהור. הכי טהור. מקצבים קלאסים, מבנה פשוט ואלמנט דביק וממכר, אך גם לא ממאיס. "AM" מצליח לזקק שילוב קצב-גיטרה מושלם בכמעט כל שיריו לתערובת ברורה של זיעה, הורמונים ואגרסיביות לבנה כמו שרק רוק ראוי מצליח לייצר. פשוט, ועם זאת מסווה מורכבות מסויימת ומשמחת. זה לא רק מנה למכורים.
כי תחת שכבות הגיטרה והשירה מוסתרות השפעות גרוב רבות, מבנים מעט יותר סבוכים וליריקס מלאי תתי משמעויות. החיוך העקום שבצד. טרנר המוכשר למדי מחבר בין הרוק הבריטי הקלאסי לרוק אמריקאי מודרני ולהיפך. הישן והחדש מתחבקים אצלו, שיכורים קלות, מחייכים אל מול עוד ריפ גיטרה ממזרי. יש לו אוזן מדוייקת לפזמונים, לריפים ולהרמוניות. החבילה המושלמת. בלי לפספס הזדמנות לייצר הימנון קטן, טרנר יודע בדיוק מה הוא מייצר.
ואולי זה הפגם הבודד של האלבום. הוא מעט נקי מדי, ברור מראש. משיר הפתיחה המזומזם ביותר ועד הסינגל המצוין "Why'd You Only Call Me When You're High?", התכנית ברורה. גם אם זה כיף, וזה כיף מאוד, זה קצת משוייף מדי. ברוק זה אכן פגם. מצד שני, אלבום שהדבר הכי רע שניתן להגיד עליו זה שהוא נשמע טוב מדי הוא לא בשורה רעה.
זה לא סוד שהמאנקיז מכוונים לארה"ב. בריטניה והעולם זה טוב ויפה, אבל כולם יודעים איפה זורמים הירוקים הכי יפים. לא בטוח שהאלבום הזה יצליח יותר מקודמיו, בינתיים הוא מוכר בערך את אותה הכמות של אלבומם המצליח ביותר ביבשת ההיא, אבל בטוח שהוא ישאר מסומן במארקר זוהר בדיסקוגרפיה של הנ"ל. אלבום מחוייך, פשוט ואמריקאי, אבל גם אפלולי, מורכב ובריטי. זה כל מה שאפשר ורצוי לבקש מהרכב כמו המאנקיז שמסתמן שישארו בסביבה עוד הרבה שנים, בין אם האמריקאים מעוניינים או לא.
בתמונה. המאנקיז. מכוונים לאמריקה
