עבור סיוון פרטוש (23) ממודיעין, הנסיעה לאפריקה הייתה תמיד רק עניין של זמן. “זה היה החלום שלי. כשהשתחררתי התחלתי לחפש באינטרנט פרויקטים וחשבתי לנסוע דרך פרויקט שהוא לא ישראלי אבל יש בזה משהו מפחיד. אפריקה נשמעה לי כמו יבשת אכזרית ורציתי שמשהו ייתן לי הרגשה של בית”, היא מספרת. את ההתנדבות היא בחרה לעשות דרך תוכנית "תן" של הסוכנות היהודית באתיופיה, יחד עם עוד מתנדבים מישראל ומתנדבים יהודים מהעולם.
"כשהגענו לאתיופיה הייתה לנו קבלת פנים לא פשוטה, היינו בנסיעה של 13 שעות לגונדר והאוטו שלנו נתקע בכפר קטן. כשירדנו מהאוטו ניגשה אלינו אמא עם תינוק שנראה מעוות ופשוט מסרה אותו לידינו. היא חשבה שבגלל שאנחנו לבנים אז אנחנו רופאים ונדע מה לעשות איתו. זאת היתה הכאפה הראשונה שקיבלנו שם שגרמה לנו להבין בערך לאן הגענו", מתארת פרטוש. אבל גם בתוך הפחד שבהגעה למקום חדש והחוויה המטרידה של ההתחלה היה גם מקום לרגעים של הנאה קלילה אפילו אם היא נראתה לא במקום. “נאספו סביבנו ילדים והתחלנו לשחק איתם כמו במחנה קיץ, היום אני לא מבינה איך עשינו את זה או איפה חשבנו שאנחנו".
לא באנו לשנות
על השאלה "למה להתנדב דווקא באתיופיה ולא בישראל?” שפרטוש נשאלת המון היא אומרת. “שמעתי מיליון פעם מאנשים את המשפט "עניי עירך קודמים” אבל לדעתי אנשים לא מבינים את הפרופורציות של העוני באפריקה. אנחנו לא מדברים על אותו עוני או קושי, הזמן שם נעצר והם חיים בתקופה אחרת לגמרי רחוק מאיפה שאנחנו נמצאים". מצד שני מציינת פרטוש שעם כל הכוונות הטובות, המתנדבים לא מגיעים להציל את העולם או אפילו את האפריקה מצרותיה. “לא באנו להציל את המקומיים אלא לנסות ללמד אותם איך לא לבזבז משאבים ולייעל את העבודה שלהם כי צריך לעזור להם להתקדם. בתחילת החוויה הזאת אתה חושב שבאת לשנות את העולם אבל בסופה אתה מבין שקיבלת הרבה יותר ממה שנתת. אולי הצלחת ללמד ילד לקרוא או עזרת לחקלאי לגדל את הייבול שלו בצורה טובה יותר אבל בסופו של דבר אתה קטן מול העולם”, היא מבהירה.
השקיעה וההיטמעות בתרבות חדשה, היא לא תמיד המשימה הקלה ביותר. “האתיופים הם מאוד שמרנים וגאים בתרבות שלהם והייתה הפרדה ברורה בין הזרים הלבנים ה'פרנז'ים' לבין המקומיים ה'אוושה'. וכשהגענו הם לא אהבו את הרעיון שבאנו ללמד אותם איך לחיות. למורה שלימדתי איתו בפנימייה לעיוורים לקח הרבה זמן לסמוך עליי ולהבין שאני שם בשביל לעזור לו ולא בשביל לקחת לו את המקום ”, מספרת סיוון ומוסיפה כי "גם חלק מהחוקים של המדינה שנראו לי הגיוניים לגמרי הבנתי כמה הם מוזרים רק בארץ, כמו זה שהמורים הם מי שלא הצליחו לעבור מבחן דמוי בגרות בכיתה י'”. לדבריה הדרך היחידה לעזור הייתה להצליח לרכוש את אמונם של המקומיים, “הכל צריך להיות לאט תוך כדי הפגנת כבוד למי שמולך".
יחד עם ההיטמעות מגיעים גם הרגלים חדשים, שחלקם נשארים לדברי פרטוש גם בבית. "מאז שחזרתי התחלתי לאכול הרבה יותר עם הידיים והחוויה של ללכת לסופר לגמריי השתנתה עבורי. אני מוצאת את עצמי מתרכזת בלקנות בול את מה שצריך ולא יותר", היא אומרת. “כשהמשפחה שלי חזרה פעם מקניות בסופר עם הרבה יותר אוכל ממה שצריך זה ממש הכעיס אותי כי ידעתי שזה בזבוז וזה ממש חרה לי”.
עניין של פרופורציות
אם תשאלו את מרבית האנשים שחזרו מהטיול הגדול הם יגידו לכם שזאת חוויה שקשה להשאיר מאחור, לטוב ולרע. לעיתים יש מי שאומרים שזה "דיכאון אחרי טיול” או פשוט הקושי להסתגל לחיי היום יום בבית. ואת החזרה לישראל אחרי ההתנדבות מתארת סיון כלא פחות קשה. “יש אנשים שהצליחו לשים את הטיול מאחוריהם ויש מי שחווים את הטיול עדיין כל יום ואני ביניהם. כשחזרתי ישר התחלתי ללמוד באוניברסיטה סיעוד והרגשתי שכל מה שאני עושה הוא חסר משמעות. באתיופיה לימדתי ברייל ועזרתי לאנשים וכל מה שעשיתי בארץ לא "מילא" אותי. היום הבנתי שחליתי במחלה שנקראת אפריקה ושאני חייבת לחזור כי אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לתת", מבהירה סיוון, ומסבירה שההסתגלות בארץ היא לא רק למים הזורמים והחשמל שעובד בכל שעות היום. "הפרופורציות שהטיול נותן לך הן מטורפות, כשבארץ אומרים שאין עגבניות בסופר והכוונה היא שהן רקובות או לא בשלות. שם הרעיון של סופר הוא מטורף כי באמת אין מה לאכול זה עולם אחר וכשחזרתי הייתי צריכה ללמוד לסלוח לעצמי ולהבין שאני לא אשמה במחסור שלהם".
הרעיון שלמרות הכוונות הטובות אין לנו את היכולת לשנות את מצבם של המקומיים במקום ההתנדבות שלנו, הוא כנראה אחד הקשים ביותר להתמודדות עבור המתנדבים, שמגיעים מלאי מוטיבציה ורצון לעזור."כשהגעתי אחד הילדים שלימדתי בפנימייה עדיין יכול היה לראות בעין אחת והיה מנופף לי לשלום כשהוא היה רואה אותי. העין שבא הוא ראה הלכה ודעכה בזמן שהייתי שם והוא התעוור לגמריי. זה גרם לי להבין שגם אם אני שם מכינה פעילויות וכותבת ברייל כל הלילה, הסיטואציה עדיין גדולה ממני והנה הילד הזה התעוור ואין לי מה לעשות. אני לא רופאים ללא גבולות ולא יכולה לנתח אותו או לשלם שיטפלו בו. זה היה רגע ששבר אותי כי חשבתי 'מה אני עושה פה תכלס? אז לימדתי אותו לקרוא. אבל אין לי איך למנוע ממנו לאבד את הראייה בעין'”, מספרת פרטוש.
כנראה מעל הכל, ההתנדבות מאמתת אותך עם לא מעט שאלות קשות בנוגע לחיים ולעיתים לאכזריות שלהם. "חברה שלי מהתוכנית התנדבה עם ילדי רחוב והייתה פעם אחת שבה הנערים לא הצליחו לחסוך מספיק כסף בשביל שיהיה להם איפה לישון והם ישנו בחוץ ברחוב. בפנימייה שאני עבדתי בה היה מימון חיצוני ולילדים הייתה תמיד קורת גג ומה ללבוש ואוכל. בחצי צחוק התחלנו לחשוב מה עדיף לאבד את הראייה אבל שיהיה לך איפה לישון בלילה או לראות אבל לישון ברחוב".
אך עם הרגעים הקשים, מי מאיתנו לא הרגיש שעל אף העבודה הקשה שבהתנדבות, היא מביאה עימה סיפוק אדיר שאי אפשר להשוות לשום דבר אחר. "הרגעים הכי מדהימים שהיו לי עם הילדים היו כשהיינו משחקים כדורגל, הייתי שוכחת שהם עיוורים. אני זוכרת שהייתי רצה איתם ולא מצליחה להבקיע הם לימדו אותי שככה זה החיים. רוב הילדים שהיו שם התעוורו בגלל שטויות כי זבוב נכנס להם לעין או כי אמא שלהם לא שמרה על עצמה בזמן ההריון וככה זה. הם הכניסו אותי לפרופורציות".
למה להתנדב בחו"ל
אחת מהדילמות הרבות איתן מתמודדים משוחררים טריים נוגעת לטיול ההגדול של אחרי הצבא. אמנם יש מי שבוחר לוותר עליו ומחליט לקצר את הדרך לתואר ראשון, אבל צעירים רבים בוחרים לטוס לפחות לכמה חודשים של טרקים או בטן גב למדינות כמו הודו, תאילנד וכמובן דרום אמריקה. יחד עם זאת טרנד ה-voluntourism התיירות-התנדבות לא פסח גם על ישראל ויותר ויותר משוחררים טסים לא רק לטייל אלא גם לתרום לארץ בה הם שוהים. חיפוש קצר בגוגל מעלה אלפי אפשרויות בארצות כמו ויטנאם, קמבודיה, אוגנדה קניה ועוד מדינות רבות אחרות שבגלל מעמדן כמדינת עולם שלישי או בשל אסונות טבע שפקדו אותן בשנים האחרונות זקוקות לעזרתם של מתנדבים. רבות מהתוכניות המוצעות הן של ארגוני סעד ורווחה מהגדולים בעולם כמו habitat for humanity וptojects abroad אבל קיימות גם אלטרנטיבות ישראליות. בעקבות הגידול בביקוש מצד ישראלים להגיע להתנדב בחו"ל ארגונים גדולים כמו projects abroad אף בחרו להקים נציגויות בישראל. "הארגון פועל מאז שנת 1992, היום יש לו נציגויות ב-40 מדינות וזו השנה הראשונה שהוא פועל בארץ", מספרת שיר בוכר נציגת projects abroad בישראל. מנתוני הארגון עולה כי מרבית הצעירים המשוחררים והסטודנטים מישראל מתעניינים בהתנדבות במדינות כמו אתיופיה, גאנה, קמבודיה וארגנטינה. "מידי שנה כמות המתנדבים מכל העולם גדלה ואנחנו מקווים שגם כמות המתנדבים מישראל שמראים התעניינות תגדל ", מוסיפה בוכר.
אחת הסוגיות שמעלה ההתנדבות של ישראלים ועוד עשרות אלפים מהעולם באפריקה היא התערבות האדם הלבן ביבשת והשפעתה, כאשר אחת השאלות היא האם המתנדבים הרבים שפוקדים את היבשת באמת מצליחים לייצר שינוי. “מה שאהבתי ב'תן' זה שיש דגש על עשיית דברים שיישארו גם אחרי שאנחנו נחזור לישראל. שנחנך את הילדים להרגלי למידה טובים ולא נלמד אותם או שנלמד את המקומיים לפתח את החקלאות ולא נפתח אותה במקומם", אומרת סיוון. "אחר כך כשפגשתי אנשים שהיו שבוע בבית יתומים זה קצת כאב לי, זה נותן הרגשה באים מקבלים פרופורציות והולכים. ב'תן' בכל ארבעה חודשים מגיעים מתנדבים חדשים ועוברים תהליך עם המקומיים. לדעתי מי שבוער לו שהטיול שלו אחרי הצבא יהיה משהו קצת מעבר לרגיל ושהחלום שלו הוא לעזור לאנשים צריך להגיע ולהתנדב, לא משנה באיזה מסגרת ,"היא מוסיפה
(צילום פרטי)
