כשהשף מאיר אדוני בא לבשל בבית פרטי מצלמות הסמארטפונים נכנסות לכוננות על וכל השכנים (ובעיקר השכנות) מגיעים לראות את הפלא הגסטרונומי בפעולה. כל זה קרה לאחרונה כשאדוני המתגורר במודיעין כבר שנים ארוכות, הגיע לבשל ולהעביר סדנת בישול בערב שהוא בבחינת תרומה לקהילה, ל ארבעת חיילים הבודדים שמתגוררים בבית אלמוג שילוני, שבדרך כלל ניזונים מהכנת טוסטים, חביתה ובמקרה הטוב גם אורז.
אורח עם ארוחה
המפגש בין השף אדוני לבין החיילים החל כשמיכל שילוני, אמו של החייל אלמוג שנרצח בפיגוע דקירה בתחנת הרכבת בתל אביב, שוטטה ערב אחד בפייסבוק ונתקלה בשף מאיר אדוני. מיכל התכתבה איתו מספר דקות, ובעקבות השיחה העלתה את הרעיון בפני בעלה יוסי להביא את אדוני לבית אלמוג במודיעין, כדי להפתיע את החיילים ולבשל להם ארוחה טובה.
את הקמת הבית שנועד להנציח את אלמוג שילוני, ששירת בפלגת הנגב בחיל האוויר ונרצח לפני כשנתיים, יזמו הוריו יוסי ומיכל שילוני. לצורך העניין נשכרה דירת מגורים מרווחת בשכונת הפרחים. הדירה פועלת למעלה משנה, וגרים בה כאמור ארבעה חיילים בודדים, אבל במקביל כבר נסגרו פרטים על הקצאת קרקע להקמת בית גדול בהרבה שיוכל לאכלס עשרות חיילים ושייבנה בשנים הקרובות.
המשפחה ניתקה קשר
אחרי חילופי מיילים וביקור במסעדה בתל אביב נסגרו הפרטים על סדנת הבישול שאדוני נרתם לקיימה. במועד שנקבע התייצבתי בשעה שש בערב, בדירת המגורים של ארבעת החיילים, עידו, עומר, ירח ומשה, שלא בדיוק הבינו מה הולך לקרות, ופתחו את הדלת כשהם בגופיות ובגדי ספורט.
אדוני הודיע למיכל שילוני (שהיתה כבר מוכנה בדירה) שהוא יאחר ברבע שעה, מה שהותיר לי קצת זמן ל"תפוס ראש" עם החיילים סביב שולחן העץ בגינה. בואו ספרי לי על עצמכם, ניסיתי לשבור את הדממה עם החיילים הביישנים, שמסתבר שהגיעו לצה"ל מהמגזר החרדי. לאט לאט הופר השקט, ועידו פתח ואמר: "כולנו כאן בעצם באים מבתים חרדיים. נותק הקשר עם המשפחות שלנו, לכן אנחנו מוגדרים כחיילים בודדים, למרות שיש לנו הורים בארץ".
מאיפה אתה?
עידו: "אני מאחת הערים החרדיות, אני לא בקשר עם המשפחה שלי כבר שנתיים פלוס, מאז שהחלטתי שהמסגרת הזאת לא בשבילי, הם ניתקו איתי את הקשר".
איך חיים במצב כזה שההורים והאחים נמצאים שעה נסיעה ממך ואתה לא מדבר ולא רואה אותם כל כך הרבה זמן?
עידו: "זה קשה ויש געגועים, אבל תמיד המחשבה היא שהיה יותר קשה להמשיך את החיים 'ההם' שם בתוך המסגרת החרדית ובזה אני לפחות מתנחם".
אין לפעמים חרטות על המעשה שהוא מתברר בלתי הפיך?
עידו: "יש סדקים בניכור ובריחוק, הנה לפני כמה חודשים אמא התקשרה אלי פתאום, הייתי די בהפתעה, היא הזמינה אותי לבר מצווה של אחי הקטן".
והלכת?
עידו: "כן, הלכתי לשם".
דיברתם?
עידו: "כן, קצת, זהו אחר כך חזרנו למסלול הרגיל"
מה הכי קשה לכם עכשיו בחיים החדשים שלכם?
משה: "הכי קשה לי פרט כמובן לקרע עם המשפחה זה העניין של ההשכלה, אני מבין היום כמה חסרה לי השכלה שזה הבסיס לכל דבר".
ספר קצת עליך משה.
"באתי ממשפחה חרדית ממושב במרכז, לא פאות או בגדים כמו במאה שערים, אבל כיפה שחורה גדולה, פאות קטנות מאחורי האוזן, לובשים שחור ולבן, לומדים הרבה גמרא ולימודי קודש, אין את כל מה שמסביב אולי קצת חשבון, זהו".
וכשהחלטת לעזוב נוצר הקרע?
משה. "כן, החלטתי להתגייס לצבא דרך עמותת "נצח יהודה" שמחזיקים גם את גדוד נצח יהודה וגם יחידות אחרות ברחבי הצבא וככה הגעתי לפלגת הנגב, שבה שירת אלמוג, וסידרו לי את המקום כאן שיהיה לי איפה לגור, אנחנו חיילים בודדים לכל דבר".
איך אתם מסתדרים כאן עם השכנים? הרי בסופו של דבר אתם באמצע שכונת מגורים?
משה: "השכנים נהדרים ויש איתם יחסים מצויינים, שכנות עוזרות לנו בבישולים, אנחנו מסדרים ומנקים את הבית. מיכל שילוני ויוסי באים הרבה לכאן הם דואגים לנו לכל מה שצריך, הם אנשים נפלאים, זה פרויקט נפלא".
כעבור כמה דקות מגיע ירח בחור גבוה ורזה ממושקף, חייכן נראה ממש כמו תיכוניסט של צפון תל אביב, "בחיים לא הייתי מזהה אותך כחרדי לשעבר" אני אומר לו והוא צוחק, "כן הא? משנים את הדימוי מהר מאד".
מאיפה אתה?
ירח: "במקור מבני ברק, המשפחה עוד חיה שם, אבל אני כבר מעבר לזה?
"לא מתחרט?
"מתחרט? אין מצב!"
איפה היית עד עכשיו?
"בלימודים?"
"אתה חייל, מה לימודים?
"חיילים חרדיים שמתגייסים מקבלים גם על חשבון הצבא לימודי השלמה לבגרות כדי שייצאו לעולם עם בסיס של השכלה, אז אני עכשיו לומד בחולון במסגרת אקסטרנית ומתכונן לבחינות בגרות".
קשה?
"קשה. כן, גם כי לא היה לי בסיס למקצועות הליבה לפני זה וגם שאני דוחס למעשה ארבע שנים של תיכון בשמונה חודשי לימוד לבגרות, אבל זה בסדר גמור".
ומתי אתם יוצאים ללימודים אני שואל את משה, עידו ועומר?
"אחרי שירות של שנתיים לפחות אפשר להתחיל ללמוד לבגרויות" הם עונים.
ניצח את הצרפתי
בינתיים מיכל שילוני מארגנת את המטבח לקראת בואו של השף אדוני. ערימת ירקות ומוצרים שישמשו את אדוני ואנשי צוותו, כבר מוכנה על השולחן, הכיריים מצוחצחות, "הוא שלח לי רשימת מוצרים שקניתי לבישולים" מסבירה מיכל ואז מגיע גם יוסי שילוני, עם הבת הקטנה והאח הגדול סהר התאום של אלמוג שילוני. עוד טלפון ממאיר אדוני "אני תיכף מגיע". ומיכל מבשרת לכולם בהתרגשות: "הוא בדרך! הוא בדרך!" לחץ הדם אצל כמה שכנות שמצטופפות במטבח מזנק לקראת בואו של המאסטר, "האיש ניצח את השף הצרפתי בתחרות" אומרת לי שכנה עם מבטא צרפתי כבד, ולי מתברר שאדוני הוא "חיית טלוויזיה" משופשפת שהשתתף במאסטר שף ובקרב סכינים, רזומה של ריאליטי מהמשובחים שיש כאן, ועוד ניצח שף צרפתי מוביל…?
עוברות עוד כמה דקות ובכניסה לדירה מורגשת תכונה, המאסטר נכנס בלווית סו-שף שעובד איתו באחת ממסעדותיו, ויש לו ארבע בלי עין הרע. הוא מחייך לכל עבר, וניכר שהוא מבסוט לבוא ולבשל לחיילים, "הם אמנם מחיל האוויר ואני הייתי בחיל הים" הוא מחייך אלי ואומר "אבל זה לא משנה". אחר כך התברר שאדוני בכלל מאילת במקור ואביו שירת בחיל האוויר כאיש קבע.
בלי הרבה גינונים משדר אדוני חמימות בלתי מתפשרת, שאינה אופיינית לשפים "פלצניים" שרואים לא פעם בטלוויזיה. הוא ישיר, מדבר "דוגרי" בגובה העיניים, אחד שבאמת אפשר ברגע אחד להיכנס לראש שלו ולהרגיש טוב.
אדוני נחנק מדמעות
מיכל מתמוגגת מאושר, מבחינתה ברגע שמאיר אדוני הגיע, המבצע הצליח. מאיר מנהל איתי שיחת חולין, אני בודק את מצב הדירה שלו בשכונת מוריה, "אני כבר גר בדירה החדשה שנה ויותר" הוא מגלה לי. בינתיים הסו שף מתחיל לארגן את כלי המטבח, ואדוני מתפנה להכיר את "הקליינטים" שלו, ארבעת החיילים, שכנראה בפעם הראשונה בחייהם רואים שף אמיתי בפעולה, עומדים כאילו אדוני הוא רס"ר המטבח ומחכים לפקודות. אבל אדוני מרכך את האווירה ולוקח כוס יין, מרים לחיים, לוקח לגימה, בוחן את היין האדום, ופוצח בנאום פתיחה מרגש עם כמה שזה חשוב לתרום לחיילים, ועד כמה שבית אלמוג שילוני הוא מפעל חשוב, "אני אדם מאד רגשן ואצלי לבכות זה עניין של שניות" הוא מחייך וכבר צצה לחלוחית בעיניו כשהוא מדבר על אלמוג שילוני.
בינתיים השכנות מתקתקות במצלמות הסמארטפונים והחיילים ממתינים להוראות לקלף סיר תפוחי אדמה, אלא שהוראת הקילוף לא הגיעה ובמקום זה אדוני מסביר להם מה התפריט שהם יכינו ביחד.
"יהיה סביצ'ה ויהיה גם מרק קוסקוס ונכין מג'דרה כמו שאני מכין לילדים שלי כל שבוע, ונעשה סופלאקי שזה בשר פרגיות כמו שווארמה, עם תפוחי אדמה, רציתי להביא גם שומן כבש, אבל במסעדה היה לי שומן כבש אבל לא בכשרות המקפידה ביותר אלא בכשרות הרגילה אז ויתרתי על זה".
כן, אדוני המפקד
"טוב נחלק את העבודה, נסתדר עם הקערות שיש לנו כאן, תכניסו יין לבן למקרר" פוקד אדוני על מיכל. מבט חטוף של אדוני על כלי המטבח לא מספק אותו: "אני צריך כלי גדול יותר, יש? שכנה מתנדבת להביא סיר גדול יותר ומאיר מתפנה להמשך החגיגה: "יאללה נתחיל לערבב את הקוסקוס בסיר", הוא מסביר לסו שף שלו מה לעשות הלאה ופונה לחיילים: "מה עם הגריל בחוץ? המנגל כבר עובד? אדוני שואל את משה, וזה אולי מחשש מרס"ר המטבח שנפל עליו קצת מהסס ואדוני מזהה את החשש ומדרבן את משה: "נו תיק תק תגבירו את האש, שימו עוד פחמים, ושים את החצילים על האש עם קצת שמן זית". אדוני דוחף למשה ליד שקית עם כמה חצילים, משה רץ לפמפם את המנגל, חוזר אחרי כמה דקות "האש חזקה, הוא מדווח לאדוני בסיפוק שמזהה כי משה ממשיך להחזיק ביד את שקית החצילים, "מה זה? אמרתי לך לשים את החצילים על האש לא?" הוא צוחק אליו. ומשה רץ שוב למנגל.
בינתיים אדוני פוקד על ירח להתחיל לקלף בצלים והוא מתחיל ועיניו דומעות. אחרי שני בצלים הוא מפסיק, אדוני תוקע בו מבט "מה זה? אני צריך את כל הבצלים האלה לא שניים!" ירח מנגב עיניים ונרתם שוב למשימה, "פה לא עושים גפילטאע פיש וצימאעס" הוא חושב תוך כדי קילוף הבצל.
המטבח מתמלא בעשן אפיה וריחות חריפים, אדים עולים מסיר הקוסקוס ובלוטות הטעם נפתחות בבת אחת, כשריח חריף של שום ובצל מלמד שהבישולים נכנסו לשלב השני. אדוני שמנהל ארבע מסעדות והולך לפתוח עוד אחת בקרוב בניו יורק יודע לתקתק את העבודה, בלי לחץ, עם חיוך ובלי סינר וכובע שפים, "למה אין לך בגדי שף?" אני שואל, "אני אף פעם לא לובש את הבגדים האלה, זה סתם בשביל רושם, אני אדם פשוט" הוא מחייך.
פתאום משבר! אדוני מגלה שחסר לו גזר, ואותו צריך כמובן לצד הקישואים על הקוסקוס. מיכל פוקדת על יוסי בעלה לקפוץ לסופר הקרוב להביא גזרים ועוד כמה מוצרים. יוסי (מנהל סניף יוחננוף במרכז עינב) לא ממש מאושר לקפוץ לסופר מתחרה אבל בלית ברירה מבצע הבישול תלוי בו … אחרי חצי שעה הוא חוזר ומספר כיצד העז להיכנס לסניף של רשת מתחרה "היו גם לקוחות שלי ששאלו מה? אתה נכנס לשופרסל?"
טעים אש
לבסוף החצילים של משה מוכנים על האש, הקוסקוס ירד מהלהבה, היין התקרר, אדוני שולט ביד רמה לחיים ובמיכל שילוני שמתזזים במטבח העמוס לעייפה, הסופלאקי גם כבר מוכן, בלוטות הטעם שלו נדרכות מהריחות הנעימים, ורק ירח ממשיך לקלף בצלים ולנגב את הדמעות.
כעבור שעתיים הארוחה מוכנה, הסירים מהבילים וכולם עוברים לסלון ומתיישבים לאורך השולחן לסעודת מלכים, "למדת לבשל" אני שואל את עידו, ארבעת החיילים צוחקים, "למדתי לקלף בצל" אומר ירח, "כן בטח, בטח, למדתי לבשל, חביתה אני יודע להכין, אבל מה שאדוני עשה זה פשוט מדהים, טעים, טעים אש". ואדוני מסכם את החגיגה ואומר: "זה כבוד גדול עבורי ואנשי הצוות שלי להיות כאן, ולעשות כבוד לבית הזה" והחיילים? מבסוטים מהשינוי והאוכל המצויין, "הטעם יישאר לנו עוד הרבה זמן בפה" אומר בחיוך משה.
בתמונה אדוני והחיילים. צילום אינגריד מולר
