אלי רוזנברג ממודיעין, השתחרר בדרגת סרן בחיל הצנחנים. בתום שירותו התגייס לשב"כ וביקר ברחבי העולם, ומשם המשיך לקריירה בתחום הפיננסי והגיע לתפקיד בכיר כחשב בבנק מקבוצת הפועלים. מי שקורא שורות אלו מדמיין ודאי גבר שבגברים, בחור כארז, מחוספס וענייני, אבל רוזנברג הוא ההיפך מכך. עיניו הכחולות משדרות חמלה, דיבורו עדין ומזמין ומאז היה ילד פעל באינספור דרכים כדי לתרום לזולת, התנדב במספר רב של ארגונים, והפך "חייל" בשורות החסד. חיבוק, מגע ותקשורת מלאת רגש ושמחה הם חלק בלתי נפרד מהווייתו.
בגיל 58 החליט לפרוש מתפקידו הבכיר בעולם הפיננסי, שפרנס בצורה יפה מאד את משפחתו, ולהקדיש את כל כולו לעשייה התנדבותית או כפי שהוא נוהג לקרוא לזה 'עולם החסד'. היום בגיל 64 הוא מכהן כיו"ר בהתנדבות של "יד שרה" מודיעין (במשרה מלאה), מתנדב בעמותת "חיים", הפועלת למען ילדים חולי סרטן ובהוספיס האונקולוגי למבוגרים בבית חולים תל השומר, מנהל פרויקט ייחודי עם אסירים בכלא הדרים. הוא גם יו"ר ארגוני המתנדבים במודיעין (למעלה מ-60 ארגונים), מרצה בנושאי יהדות בקתדרה של המרכז הרב תחומי, חבר הנהלה ויו"ר ועדת הכספים של מתנ"ס מודיעין (עמותת סחלבים), חבר הנהלה בעמותת הספורט "עירוני מודיעין", ואף עוסק בפעילויות התנדבות נוספות שהחליט להשאירן מאחורי הקלעים.
"היתה לי הארה"
אלי רוזנברג נולד וגדל בתל אביב בבית דתי לאומי. הביטוי 'אהבת לרעך כמוך' היה חלק אינטגרטיבי מהחינוך בבית וכולם ביצעו אותו הלכה למעשה. עד גיל 30 הוא חבש כיפה, וגם היום הוא מחובר למקורות במיוחד למישור שבין אדם לחברו. "מאז שאני זוכר עצמי כילד עסקתי בפעילות התנדבותית. זה מתאים גם למבנה האישיותי שלי, זו הייתה נטיית ליבי וגם היה חלק מאד בסיסי בחינוך שלי ושל האחים שלי. אני זוכר עצמי בשכונת הארגזים, שם אימצתי לחיקי ילד עם שם כמו שלי, לימדתי אותו ופרשתי עליו את חסותי, אני זוכר אותנו ישובים בחורף ורגלינו היחפות משכשכות במים תחתנו".
למה החלטת לעזוב תפקיד שסיפק למשפחתך בטחון כלכלי ולעסוק בהתנדבות במשרה מלאה?
"ההוספיס היה אחד הקטליזאטורים שגרמו לי לפרוש מוקדם. סעדנו וחייכנו לאנשים שהיו מנכ"לים, אנשים עשירים והבנתי שאין מבדקים סוציו אקונומיים כשאדם מזדכה על הציוד, ובעודי מתקרב לגיל 60 הבנתי שחבל לבזבז אפילו דקה. באחד הימים פגשתי בהוספיס גבר כבן גילי, שאלתי את בתו במה הוא עסק לפני שהגיע לכאן. היא ענתה: "אבא היה מנכ"ל בנק מרכנתיל". 'זה אבא?!' עניתי לה כלא מאמין. הכרתי אותו. הוא היה בעמדה דומה לשלי והגיע מאותו העולם. הייתה לי הארה. חבל על הזמן לא לעשות מה שאתה הכי אוהב לעשות. החלטתי לוותר על רמת חיים גבוהה יותר, אבל להיות מאושר יותר בחיי. לבת זוגתי, סימה (מנהלת בכירה בחינוך המיוחד) היה חלק גדול בהחלטה, בזכות הסכמתה לוותר על דברים מסוימים ולראות אותי מאושר והפרגון הגדול שלה יכולתי לעשות זאת. גם לפני כן הייתי אדם שמח, אבל היום אני קם בבוקר באושר. המחשבה שהייתה מאחורי פרישתי נבעה גם מהרצון לומר לאלוהים תודה שהבאת אותי לפה לפני "ההזדכות על הציוד".
טס עם מלאכים
עמותת "חיים" שהוקמה על ידי הורים לילדים חולי סרטן לפני שלושים שנה עוסקת בפעילויות מצילות חיים ובדרכים להנעים ולהעצים את חיי החולים ככל האפשר. רוזנברג מתנדב בה כבר 19 שנים כ ממלא מקום יו"ר העמותה וכיו"ר ועדת הכספים. בנוסף הוא גם מטיס בסופי שבוע, חגים ואירועים מיוחדים את הילדים החולים בשמי הארץ. "אני והאמן קדישמן חברים טובים. כשידעתי שאחד הילדים הולך להיות מלאך הייתי מבקש ממנו שיצייר להם ציור" הוא אומר. "יש לי גם זכות גדולה לעשות חסד בהוספיס האונקולוגי למבוגרים בתל השומר" שם הוא מתנדב כבר 11 שנים. כל יום שישי הוא מגיע עם ארבעה נגנים ורופא לשעבר שמחלק לכולם וודקה כדי להכניס זיק של שמחה לימים האחרונים של השוהים במחלקה. הם עוברים בין החדרים, מנגנים, משוחחים עם המטופלים ומשפחותיהם, מחייכים אליהם ומביאים למקום הקשה הזה שמחת חיים.
לא כל אחד יכול להיות במקומות ומצבים כאלו קשים. איך אתה עומד בזה?
"אני מרגיש שזה שיש לי את היכולת הזו, זו מתנה שקיבלתי. אשתי למשל שעובדת בחינוך מיוחד, אמרה שהיא לא הייתה מסוגלת לבלות עם ילדים חולי סרטן, שזה יותר מדי בשבילה. אחרי שאני מטיס ילד קטן אני יכול לשבת באוטו ולבכות, אבל זה נגמר, זה לא יחזור אליי בלילה. גם בהוספיס יש רגעים קשים, אבל אני חושב על השמחה שאנחנו מביאים להם. יש פעמים שאנחנו נמצאים שם עם החולים ברגעים האחרונים שלהם. פעם אחת שזכורה לי במיוחד הייתה, מישהי יצאה אלינו, כבר עמדנו לעזוב וקיפלנו את חפצינו והיא ביקשה שנבוא לנגן עבור בעלה שנמצא בתרדמת שיר של ה"גבעתרון", היא סיפרה כי הם היו נוהגים לרקוד יחד. ניגנו ושרנו לו "ים השיבולים" הוא החל למצמץ את עיניו, הוא אפילו פקח את עיניו, משפחתו קראה קריאות תדהמה, לחצתי את ידיו והרגשתי אותן מדברות אליי, מיקדתי את עיניי בשלו והרגשתי שהוא מדבר אליי. למחרת הטסתי ילדים, ואני זוכרת שהטלפון צלצל האחיינית שלו התקשרה לספר לי שדוד שלה הלך לעולמו אחרי ארבעים דקות אחרי שניגנו לו והודתה לנו על הרגעים הקסומים האחרונים".
זה לא מדכא אותך?
"אנחנו לא חושבים על זה, אני לא מתחבר לכאב, אני אוהב את החיים, אנחנו עסוקים בחיוך ובמוזיקה, במה שהם רוצים שננגן להם, אנחנו מלטפים אותם ונמצאים לצידם. זה לא מוריד אותי הרגעים האלו ולהיות שם, להיפך אני חוזר הביתה והמחשבה שעולה בראשי היא חבל על כל דקה".
לתת יד לכל אחד
היום את רוב זמנו הוא מקדיש למרכז השירותים החדש של "יד שרה מודיעין", בו הוא נמצא לפחות שמונה שעות ביום. עמותת "יד שרה" מספקת שירותים עבור מגוון רחב של אוכלוסיות הזקוקים לעזרה, מתן העזרה לחולים נעשה על ידי השאלת ציוד, גם לבעלי צרכים מיוחדים, הקמת מסגרות טיפוליות לנפגעי פעולות האיבה, שירות הסעות לבעלי מוגבלויות, משחקיה וחוגים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ועוד.
הסניף במודיעין של העמותה הגדולה ביותר בארץ (למעלה מ-6000 מתנדבים ויותר מ-100 סניפים) הוקם לפני 16 שנים בקרוואן קטן. "הייתה לי הזכות להגות את הקמתו ופניתי לראש העירייה הראשון, משה שכטר, וביקשתי ממנו קרקע" מספר רוזנברג.
לפני שבעה חודשים הם נכנסו למבנה החדש ברחוב מוטה גור 23, עבור רוזנברג זוהי הגשמת חלום. עבור הקמתו גוייסו 12 מיליון שקלים ובמקום נבנה מרכז בגודל של 1600 מ"ר עם אופציה לקומה נוספת. כרגע הוא נמצא בשלבי התפתחות, יש בו שירות להשאלת ציוד קונבנציונאלי לחולים, קשישים, בעלי מוגבלות פיזית, ציוד הנקה עבור אמהות, ובעוד חודש יפתחו בו מרכז תצוגה לאנשים עם צרכים מיוחדים. "הרעיון הוא לתת לאדם את השירות המירבי ומכל הלב" אומר רוזנברג "החל מהשאלת הציוד ללא תשלום, רכישת מוצרים בחנות של "יד שרה" הכי זולים בשוק, בית מלאכה לתיקון הציוד ועוד.
במרכז במודיעין יש למעלה מ-75 מתנדבים. מה שמיוחד במקום שכולו מלא אומנות, הרציונל הוא לתת לאנשים שמגיעים לשם, שלעיתים בלחץ או מצוקה, הרגשה טובה. יש שם גם פינת ילדים במטרה להעסיק אותם בזמן שההורים עסוקים בהשאלת הציוד. "אני הגנן הראשי והילדים לא רוצים ללכת. בגלגול הבא שלי אני אהיה או גנן או אנתרופולוג" הוא זורק ברצינות, ומוסיף כי בעתיד הם שואפים לפתוח מועדונית לילדים אוטיסטים, מועדונית לילדים נכים ועוד. "השמיים כמו שאני אומר בהטסת ילדים הם לא הגבול הם אהבה" אומר רוזנברג בעיניים נוצצות על הבייבי שלו, מרכז השירותים החדש.
המתנדבים תחת חסותו חולשים על פני שלושה דורות – מבת מצווה ועד צבא. מגיעים למרכז נערים ונערות צעירים, אנשים מבוגרים יותר, ופנסיונרים. "בתפיסה שלי, אני קולט אנשים שהקליטה שלהם כמתנדב תעזור להם לחיים. קלטנו עובד לבית מלאכה שהיה בדיכאון עמוק ואף איים לסיים את חייו ובשלושה חודשים האחרונים כל יום אני רואה אותו מחייך. יש לנו מתנדבת מופלאה, אם לארבעה ילדים, שסובלת ממחלת סרטן והיא מגיעה להתנדב כדי לתמוך בנשים אחרות חולות סרטן. המטרה היא לאפשר לאנשים עם צרות כאלה ואחרות להגיע לכאן כדי ששני הצדדים יזכו, המתנדבים ואלו שמגיעים אלינו לקבל שירות".
אסירים למען אסירים
לפני חמש שנים אלי הוזמן על ידי חברה של אחד הטייסים שלו מעמותת "חיים", מורה במקצועה, להגיע לכלא השרון כדי לספר על פרויקט ההטסה של הילדים חולי הסרטן. "הגעתי לכלא להציג את הסרט, ששרי אריסון צילמה על הפרויקט, ולספר להם על הפעילות שאנחנו עושים עם הילדים בעמותה. בדרך החוצה עצרתי לשוחח עם קצינת החינוך והצעתי לה לקיים פרויקט אסירים למען אסירים בניהול משותף של שנינו. וכך היה". בכלא רימונים (אחד מבתי הכלא במתחם כלא הדרים) קמה קבוצה של תשעה אסירים רובם שפוטים למאסרי עולם, חלקם על פשעים קשים כמו רצח, שקראו לעצמם נו"עם – ראשי תיבות של נותנים ועוזרים מהלב. הרעיון ליצור מסגרת כזו בתוך הכלא שתשנה את אופן ההתנהלות של האסירים החל מחיוך בבוקר לקולגה לתא. כל אסיר שהשתתף בפרויקט בחר להקים פרויקט אישי, אחד מהם לקח על עצמו את האחריות להיות שם עבור אסירים שרוצים להתאבד, אחר לימד אסירים אנגלית, אחר לימד כדורסל וכישורי חיים ועוד. יחד הם הקימו כיתת לימוד לאנאלפביתים, פינת משחקים לילדים, ובגדול עשו דברים מדהימים.
רוזנברג היה מגיע לכלא לעסוק עימם בהעשרה רוחנית.
לא הייתה לך שום בעיה לשבת בחדר אחד עם קבוצה של אסירים שביצעו פשעים בחלקם אלימים?
"הייתי אומר להם 'אני מסתכל לכם בגובה הלב, אתם משלמים את החוב שלכם לחברה'. ממה שראיתי הכלא הוא גיהינום. אחד מחברי הקבוצה המקורית היה פדופיל ואיתו כן היה לי קצת קשה, אבל הוא פרש זמן קצר לאחר שהצטרף לשמחתי. הם תמיד קיבלו אותי בכבוד ובחיבוק עמוק. בימים אלו אנו בונים קבוצת נוע"ם חדשה.
אני מאמין כי על מנת להתחבר לאחרים אתה צריך להיות מחובר קודם כל לעצמך אז דיברתי איתם על המושג סליחה ועל הנושא לסלוח לעצמך, תוך כדי עלו הסיפורים האישיים. אחד מהם, קצין לשעבר ביחידה מיוחדת בחיל האוויר רצח את אשתו. ראיתי תוך כדי שיחה סיפר את הדברים הקשים שעולים לו, הם מחזירים את חובם ואף יותר מכך פועלים למען אסירים אחרים וילדים מחוץ לכלא. הם הכינו צעצועים עבור הילדים חולי הסרטן ועבור ילדים שמגיעים ליד שרה.
שוחחתי גם עם מפקדת הכלא על החזון להעביר את הפרויקט הזה בכל בתי הכלא".
מה למדת מהחוויה הזו?
"שנתינה והידברות יכולים להתקיים בכל מקום. אפילו במקום שהאסירים תיארו כעולם בו האינטראקציה האנושית היא אדם לאדם זאב. חלק מהאסירים אמרו שמה שמחזיק אותם זו הפעילות ההתנדבותית".
ומה עם לחיות עבור עצמך ולא רק עבור אחרים?
"כשהשתחררתי מהצבא התגייסתי לשב"כ ליחידת האבטחה במטוסי אל על, הכיסוי שלי היה כיפה סרוגה. טיילתי ברחבי העולם ופגשי אנשים מתרבויות שונות, עשיתי מסע מופלא עבור עצמי לאי קטן בשולי הקוטב הצפוני וחייתי במשך שבוע עם אסקימוסים. נחתי נחיתה עיוורת בסוף העולם שמאלה, באי סן פלורנס, שנמצא בין אלסקה לסיביר. ניגשתי לאחד האסקימוסים, שהפך לימים לחברי. הוא הסתכל עליי כמי שאיבד את דעתו. חייכתי אליו ואמרתי לו 'כשהייתי ילד סיפרו לי עליכם המון סיפורים ובאתי לבדוק אותם בעצמי. תסתכל לי בעיניים באתי בעיניים חמות. אם תאפשר לי אשמח לישון באחד הצריפים שלכם ולשלם עבורו'. הוא בדק שוב את 'הקוקו' שהגיח משום מקום והשיב במשפט האוניברסלי הבא: 'אני הולך לקבל את אישורה של אשתי' והבנתי שהכול אותו דבר. הם מתקיימים בכפר שיתופי זה מציד ודיג. זו הייתה חוויה אנושית נהדרת. היום יש לו פייסבוק ואנחנו שומרים על קשר מדי פעם. אני רוצה לחזור לשם ביום מן הימים, אבל זה חור רציני להגיע אליו. אני גם עוסק בין שלוש לארבע פעמים בשבוע בספורט, מבלה זמן איכות עם אשתי והמשפחה, אוהב לטייל ולהיפגש עם חברים, תיאטרון. חיים בהחלט אינטנסיביים".
הסיבה שרוזנברג הסכים להתראיין היא כדי שאלו שיקראו את הכתבה יבינו את הכוח הגדול והעוצמה שטמונים בנתינה ובהתנדבות וזה יביא אותם גם לרצות לתת. המעוניינים להתנדב ב"יד שרה" או בכל ארגון אחר בעיר מוזמנים להתקשר אליו לטלפון: 052-7203372.
(צילום פרטי)
