אין ספק שאנחנו עם קשה עורף. ככל שמכים אותנו (בכיס…) חזק יותר, כך אנחנו ממהרים לנתב"ג ויוצאים לטייל ולנפוש ברחבי העולם, ויעלה כמה שיעלה. חיים רק פעם אחת, ועוד אמרות שמשקיטות את המצפון ועוקפות את האוברדראפט. מיליונים עברו בשבועות האחרונים בנתב"ג, כאילו אין מחר.
ועדיין, ולמרות יוקר המחיה המטורף והנסיקה של מחירי הדיור בכ-20 אחוזים בשנה האחרונה, אנחנו נחשבים לכלכלה הכי יציבה במערב עם מטבע חזק. המציאות הזאת לבדה היא סיבה להתחיל להאמין בניסים ונפלאות.
מיטב הכלכלנים והמומחים לא ממש מצליחים לפענח כיצד המציאות המדומה הזאת יש לה אחיזה בחיי היום-יום שלנו. הנתונים מצביעים על כבישים מפוצצים במכוניות חדשות, למסעדות בתל אביב צריך להזמין מקום שבוע מראש, וכל מדדי האושר לסוגיהם מלמדים על כך שהישראלי הממוצע נמנה על המאושרים מבין עמי העולם.
ובתוך כול חגיגת החיים הזאת, כוחותינו פושטים מדי לילה על בתי מבוקשים בג'נין ושכם ומתמודדים מול טרור שמרים ראש וצריך לקפד ראשו, ויפה שעה קודם. ובנוסף, כמעט שכחנו שיש לנו בעוד 10 ימים סיבוב נוסף של בחירות, שככל הנראה התוצאות שלהן יובילו אותנו לעוד סבב של בחירות, ומרוב סבבים הראש כבר כואב, הנפש מתייסרת והמוח אינו מבין כיצד העם הנבחר לא יודע לבחור.
הוא שאמרנו, עם קשה עורף. שני גושים, חצי עם לפה וחצי עם לשם. איך שלא מסובבים את זה, אם יוכרעו הבחירות הללו הן יהיו על חודו של מנדט, מה שאומר שימי חייה של הממשלה הבאה, תהא אשר תהא, יהיו קצרים משל פרפר.
ומי שחושב שהחוסן הלאומי שלנו, ככל שהוא קיים, יימשך במציאות פוליטית שברירית כל כך, טעות בידיו. לא לעולם חוסן. הריחוק הזה מאחדות ושיתוף של העם במאמץ בהתמודדות הקיומית שלנו הוא הסכנה הממשית בארץ הזאת.
איש לא יעזור לנו אם לא נדע לעזור לעצמנו. העולם טרוד באלף ואחד עניינים כלכליים וביטחוניים, ואין עם כמונו היודע מההיסטוריה שלו שאנחנו מעניינים את הגויים כקליפת השום.
