השבוע הזה שבין יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל וצמוד אליו באופן מצמרר יום העצמאות, הוא בעיניי החשוב והמשמעותי ביותר בלוח השנה שלנו. הוא מזכיר לכולנו דווקא בשבועות האחרונים מי אנחנו, מדוע אנחנו אוחזים בכל הכוח באדמה עליה בנינו את הארץ מעפר ואפר, ומדוע עלינו לחבק את איש רעהו כאחים לכל דבר.
גורל אחד שם אותנו כאן, וההיסטוריה לימדה אותנו שהביחד הזה הוא הערובה הטובה ביותר לקיומנו לאחר אלפי שנות גלות, כאשר בכל דור ודור היה מי שקם להשמידנו. זיכרון יום השואה והקורבנות של מלחמות ישראל עד עצם היום הזה הם ההוכחה הניצחת שאסור לנו למצמץ לרגע, כי יש מי שמנסה לנצל חולשה זמנית שלנו כדי לעשות בנו שפטים.
דווקא בימים של פילוג בעם, שספק אם היה כזה מיום שהכרזנו על עצמאותנו, עלינו לעשות חשבון נפש ולהגיע למסקנה שאסור לנו להיות במקום הזה של ריב ומחלוקת. נבחרי הציבור שלנו חייבים להתעלות מעל שיקולים פוליטיים צרים ואינטרסים אישיים, כדי להבטיח את חוסנה של המדינה ושל העם.
צפירות יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל הן זמן טהור ונקי לזכור את המיליונים שנספו ונהרגו במלחמות ישראל ובפעולות הטרור נגדנו. לזכור שפשוט אין לנו את הפריווילגיה להיות מפוצלים ולעומתיים אלה לאלה. זו בפירוש יכולה להיות שאלה של להיות או לחדול. הפעם אין מדובר באיום חיצוני של אויבינו. האיום הוא מבית. הוא בתוכנו. אנחנו שמים את גורלנו בכפינו.
מי ייתן ונדע להתאחד ולהתעלות מעל המחלוקת הפנימית, שעל פניו היא לא מהותית לחיינו כאן, ועם רצון טוב ומחשבה שהעם והמדינה חשובים יותר מוויכוח על מינוי שני שופטים לבית המשפט העליון. המשפחות השכולות וחללי צה"ל היו רוצים לראות אותנו מאוחדים, כדי להצדיק את המחיר הנוראי שהם שילמו.
ראש הממשלה, שהוא אח שכול, צריך לחשוב מה היה מבקש אחיו יוני נתניהו שנפל במבצע ההרואי באנטבה. יש לי תחושה שראש הממשלה יודע את התשובה. זו העת לגלות מנהיגות ולהיות איש במקום שאין בו איש.
