"את ההיסטוריה כותבים המנצחים" גורסת אימרה מפורסמת. הדורות הבאים מקבלים מן המוכן גירסה שהוכנה על ידם על-ידי מי שנשאר אחרון, זה שכתב את הספר. וכשחולף דור או שניים ואין כבר מי שיטען אחרת – הגירסה הזו הופכת לסיפור הרשמי שאין בלתו.
זה מה שקורה בימים אלה בשער הגיא. המדינה שוב "מסדירה" את מורשת הקרב הקשורה לפריצת הדרך לירושלים ומישהו מצא לנכון להכניס לחגיגה גם את רחבעם זאבי. אחרי הכל – גם הוא היה בפלמ"ח. והוא גם נרצח בירושלים (חמישים שנה לאחר מכן), אז למה להיות קטנוניים?
ותיקי הפלמ"ח כמעט התפלצו. מילא הגילויים על חברם לנשק שלא הקפיד על טוהר החשק. אבל לצרף את שמו לזירת קרבות שבהם כלל לא נטל חלק? האם אנחנו מתחילים להמציא מורשות קרב רק כדי לרצות את השלטון הנוכחי? אפילו ברוסיה הסובייטית לא עשו דברים כאלה. בעצם כן. כל רוסי ממוצע יודע שהדבר האחרון שיכולת להאמין לו הוא פסלים בכיכר והכיתובים הנלווים להם.
"מורשת גנדי" יצאה מכל פרופורציה והיא מהווה מתקפה על השכל הישר. לא רק בגלל האיש עצמו אלא בגלל תרבות השקר שהולכת ומשתלטת עלינו. אם תצליח מזימתם של ה"מנציחים", בעוד כמה שנים ילדים שיטיילו באיזור יחשבו שזאבי היה מגיבורי פריצת הדרך לירושלים. ולמה לעצור כאן? אפשר גם לטעון שהוא נהג את כל הקומנדקרים, שעליזה בגין ייבשה את החולה, שיצחק שמיר חטף את אייכמן ושיחיאל חזן גילה את הפניצילין.
